דבורי רובינשטיין (וקשטוק)

היא חשבה שאני צוחקת, אבל הייתי רצינית מאד. "תתאמני על היכולת שלך לדבר על קונפליקטים. אלו החיים. יש דברים שלא תדעי לזהות לפני החתונה. קדימה"

למה אנחנו שונאים, ולמה זו תגובה כל כך אוטומטית שלנו? ומה עושים כדי לאהוב אהבת חינם?

לפני שתגידי: "נו, מה לעשות, ככה נולדתי", אני רוצה לגלות לך שאף אחד לא נולד ככה. אף אחד! גם את יכולה לראות את עולם דרך משקפיים נעימות ולחיות את החיים טוב יותר

דבורי וקשטוק על המילים הטובות שנותנות לה כוח לאורך הדרך, ועל הדברים ש"אמורים" לתת כוח, ובעצם רק מחלישים

אנחנו מתוכננות מאד. פתאום חשוב לנו מאד לרדת לפרטים ולברר על קוצו של יוד כל דבר, ולבדוק את כל הרווחים ואת כל הסיכונים. תכל'ס, הגיוני. נשמע אפילו בוגר מאד ואחראי

אפשרתי לעצמי לכתוב הכי אותנטי שאפשר מתוך מחשבה שממילא לא יודעים מי אני, אז למה לא לתת את כל הערך שאני יכולה? וכך יצא שכל העולם ואשתו, בעיקר אשתו, קראו את רגשותי הכמוסים ביותר

אוסף של קשיים שנחתו בבת אחת גרמו לדבורי להפסיק לכתוב, לקבל עזרה ובעיקר להרפות. אז מה קרה, ומה לומדים מזה?

שינוי שהוא כל הזמן בתנועה קדימה הוא לרוב שינוי לא אמיתי. כי גם בתהליך השינוי יש שינויים. אבל במקום להישאר בנפילה, צריך לקום ממנה

מקום מקצועי חייב לאפשר מקום, הכלה, אמפתיה, הקשבה וסובלנות. אפס ביקורת. אפס שיפוטיות. על זה את משלמת לא רק בכסף, אלא בחשיפה, באמון, בכוחות נפש

אפשר ללכת בשיטה של זבנג וגמרנו, אבל תוך זמן קצר לחזור אחורה ויותר מזה. בשביל להצליח לטווח ארוך, צריך להשקיע לאט לאט

היא לא הרגישה שהיא בסכנה. התרגלה לנח, למוכר, ולא הבחינה שהנוחות אליה היא התרגלה ערפלה את חושיה הדקים

יום הכיפורים כבר עבר, אבל אף פעם לא מאוחר לדון לכף זכות. גם את נהג המונית הזה, שהתנהג כל כך לא יפה

הסדנה האינטרנטית של דבורי וקשטוק ב"קמפוס היהודי" של הידברות נפתחת היום, ומגשימה לדבורי חלום. אולי היא תגשים גם לך

יומולדת הוא סתם מספר וסתם יום אם לא עשית משהו אחרת, טוב יותר, מהמספר הקודם שחגגת. אם לא התקדמת

איך הבת הפכה בורקס לפיצה, ואיך גרמתי לבת השניה לאכול סלמון בסעודת שבת? על פנינים של יצירתיות שאפשר ללמוד לפתח

את באמת רוצה להשיג משהו? מה את מוכנה לעשות בשביל זה? לא מה אחרים צריכים לעשות. מה את יכולה לעשות

למה אי אפשר ללמוד קורס קצרצר, וללכת לטפל? למה חייבים סטאז', ואיך זה שנותנים תעודה מקצועיות לאנשים חסרי הכשרה?

מיהם ה"שומרים" שלנו, ועל מה בדיוק השומרים? איך מזהים אותם ואיך מתגברים עליהם?

"הילדים שלי לא מובנים מאליהם, לא רק משום שכל תינוק שנולד לכל אחת זה נס בפני עצמו, אלא משום שעברתי דרך ארוכה וכואבת עד לרגע בו החלטתי להיות אמא", דבורי וקשטוק בטור מעצים על הבת הרביעית שנוספה למשפחתה והתובנות שבדרך

במשך שבע שנים התגוררה דבורי וקשטוק עם משפחתה בדירה צפופה וקטנטנה. בערב פסח, כשהיא חשה שכבר אין לה סיכוי להמשיך לשרוד כך, היא החליטה 'לנטוש' את הבית, ואז הגיעה הגאולה הפרטית שלה

איך יוצאים לחירות כאשר הבית הוא קטנטן, אין בו חלונות ואפילו תקרה סבירה אין בו? דבורי וקשטוק חושפת בטור מיוחד את סיפור דירתה הקטנטנה, וההתמודדות הבלתי אפשרית

"הרגשתי כמו בטרייה שסחטו אותה בכל הכוח ואז סחטו עוד קצת. ואז מעכו אותה מכל הכיוונים כדי לגלות אולי נשארה עוד טיפת אנרגיה בפנים, ולא נשארה אנרגיה משום סוג שהוא". דבורי וקשטוק מסכמת את חג הפורים

"זהו סיפור שסיפרה לי אישה בזעם רב ועם דמעות בעיניים. היא כל כך עדינה, רגישה וטובה שהיא לא הצליחה אפילו לבטא את הזעם שלה במילים, וזה כשהיא מתמודדת בתוך מערכת יחסים מורכבת. כן, ככה הרסו לה את החיים במחי יד"

דבורי וקשטוק ביקשה בסך הכל להתארח עם משפחתה באשדוד לרגל אירוע משפחתי, אך בשל השיטפונות שנוצרו בכבישים הם לא הצליחו להגיע לדירתם. ומהן התובנות שעלו במוחה דווקא באותם רגעים קשים?