דבורי רובינשטיין (וקשטוק)
דבורי רובינשטיין (וקשטוק) במבחר טורים אישיים, מעצימים ומרתקים
מדור מיוחד באתר הידברות: הטור של דבורי רובינשטיין. דבורי, מאמנת אישית, מרצה לאימון, ומנהלת בית הספר לאימון "סוויטש - אימון לשינוי", מפרסמת את דבריה באתר הידברות. בדבריה החדים, כותבת רובינשטיין (וקשטוק) אודות יצירתיות, אמונה, סבלנות בדרך ועוד
וואו, איך שכחתי שהשינוי הזה קרה בעקבות הטיפול?!
"את יודעת? עכשיו כשאנחנו מדברות, אני פתאום מבינה כמה שינויים עברתי מהטיפול ההוא. המון דברים השתנו מאז לטובה. איך שכחתי? יוווו. אני מה זה מתנצלת!"
לעזוב את העבר ולהסתכל קדימה? או אולי דווקא לזכור את מה שהיה?
בשנים האחרונות אני מכילה יותר ויותר את העבר שלי, ורואה אותו באופן אחר לחלוטין. החלקים היפים שאבדו לי קמו לתחיה, והחלקים הכואבים קיבלו פרשנות חדשה
בואו נפסיק לחכות לשגרה שתחזור, ונבנה לנו שגרה חדשה. זמנית
במקום לשבת ולצפות "לחזור לשגרה", דבר שמעורר חרדה, תסכול, עצב, כעס והרבה חוסר אונים, אני מזמינה את כולנו לקבל את המציאות במקום להתווכח איתה, ולבנות שגרת קורונה
דבורי וקשטוק מספרת על הצוואה שכתבה לפני 24 שנים
בפוסט הזה אני מבקשת לסגור שנה ולפתוח אחת חדשה ב-2 המילים הכי חשובות שיש: תודה וסליחה. וגם: על כוחו של טיפול
דבורי וקשטוק על השבת אבידה: מי מצאה את נפשה?
לפעמים אני מרגישה שזה בדיוק מה שאני עושה, מחזירה לאנשים את מה שהם קיבלו מהקב"ה, מזכירה להם שיש בתוכם הכל, ורק צריך לנער את האבק ולגלות את כל השפע שיש בתוכם
דבורי וקשטוק: איך אפשר ללמוד התמחות מיוחדת, לפני שלומדים את הבסיס?!
ואם יש לך בעיה רפואית, ויש רופא כללי באותו עניין או רופא שמומחה בדיוק לאותו איבר, למי תפני? ומה תרצי לדעת שהוא למד?
דבורי וקשטוק על שתי מילים ששינו לה את החיים – וישנו גם לכן
באותה שנה עברתי מהפך בחיי, והרגשתי שאני אדם אחר בכל המובנים: מחשבתית, רגשית, התנהגותית, רוחנית. זה לא שהחיים הפכו להיות קלים יותר, אבל מצאתי בהם אור, תקווה ומשמעות
דבורי וקשטוק על המקרים שבהם ייעוץ נישואין רגיל פשוט אינו מספיק
סוף סוף הן לא לבד. הן לא משוגעות. הן לא מדמיינות. הן לא כשלו בנישואיהן, הן לא נשים רעות. והן לא סתם חסרות אונים. ולא פלא שאף יועץ נישואין "רגיל" לא הצליח לסייע להן עד כה
דבורי וקשטוק כואבת את השנאה שהביאה איתה הקורונה
מדוע נפגעתי מאישיות נכבדה, למה אי אפשר לשפוט בלי לדעת מה היה קודם, ומה מוציאה מאיתנו הקורונה?
המפתח שאומר לדבורי וקשטוק: "בואי, זה הבית שלך"
הוא לא הסתכל לכיוון שלי באותן שנים. אולי מעדיף לא לראות את הלבוש השונה, שגם אם עמד בגדרי ההלכה, עדיין היה אחר, זר, לא שייך. כשאני בדרך אליו מקצה הבית, הוא קרא אלי ממקומו "יש לך מפתח על השולחן בכניסה"
למה אסור לאיש מקצוע לשכנע לפנות לטיפול מקצועי?
רציתי לתפוס אותה בכתפיים ולנער אותה. תראי באיזו ג'ורה את חיה!!! תצילי את עצמך!!! אבל השתקתי את הקולות האלו בכוח. אסור לי לרצות יותר ממנה
גם אם תשיגי את מושא הקנאה שלך, זה לא ירגיע את הקנאה
על מה אנחנו מקנאים, ולמה? האם זה באמת היא, הוא, הכסף שלהם? הבית? הילדים המחונכים?
דבורי וקשטוק אומרת תודה על מציאות בלתי רצויה
כשהתור בוטל ואנחנו כבר בדרך לרופאה, יכולתי לבחור אם לבכות או לצחוק. בחרתי לצחוק
דבורי וקשטוק מתבלבלת: קיבלנו את התורה בכפיה, או בבחירה?
הרמתי טלפון לאחד מאחי, ושאלתי אותו בנושא הנ"ל ובכל מה שכתוב בפוסט הזה, והוא הוסיף ואמר: לפעמים הדברים הופכים להיות לנו קשים דווקא בשביל שנזכה ונקבל שכר גבוה יותר! עכשיו התיישבה דעתי לגמרי
כשאין תאריך סיום, נעלמת גם התקווה. אל תאבדו אותה
כל מה שאנחנו צריכים כדי להסכים להפעיל את השרירים של ההתמודדות - זו תקווה: שיש סיכוי, שיהיה שינוי, שזה אפשרי
איך אפשר לעבור בבת אחת מעצב ואובדן, לשמחה ולפעילות?
זה עניין של בחירה. בחירה קשה ונוראית, ועדיין זו בחירה: לבכות ולהתקרבן, או לבכות ולהתקדם. אישית, אני מעריכה אנשים שקמו מתוך השכול ובחרו להמשיך לחיות, להמשיך לבנות, להמשיך לבחור בחיים. לצד הכאב
דבורי וקשטוק מספרת: מה לימדה אותי הקורונה?
יש לי רעיונות נשגבים ומסרים חשובים שאני יכולה להפיץ לעולם ולעזור ולסייע להתמודד עם החרדה, ועם הקושי באמונה, אבל משהו בתוכי אומר לי שהשליחות שלי עכשיו היא בבית. שהבית יישאר מפוקס, רגוע, שמח
דבורי וקשטוק מצאה את החיבור מחדש אל האמונה. גם ובעיקר בימי קורונה
אמונה זה משהו שעובר בין המילים, שנוכח בלי שיצטרכו לדבר עליו. אמונה זה לא אוטומט. זו בחירה בכל פעם מחדש. אמונה היא שריר שצריך לפתח. כל יום, כל שעה
דבורי וקשטוק על בעיות תקשורת – כאלה שיש לכל כך הרבה מאיתנו
"אני לא זוכרת מתי הבעתי את רצוני אי פעם", היא אמרה בקול עצוב. "מגיל קטן אני עושה מה שצריך, מה שמתבקש. הכי קל זה לעשות מה שרוצים שאעשה ושיעזבו אותי בשקט"
דבורי וקשטוק על הנשירה, ההתמודדות, השיבה הביתה והנחת
אני כותבת את הפוסט הזה כדי להזכיר לכל אמא (ואבא) שמתמודדת עם ילד או ילדה שנשרו מהדרך, שאף פעם אסור לאבד תקווה! שהדמעות שלכם לא נשכחו!
"פניתי להמון אנשי מקצוע ואף אחד לא זיהה את זה"
פתאום הבנתי שהציבור לא יודע להבחין בין השיטות השונות, ופונה לאנשי מקצוע שאין זה במסגרת הכשרתם! חלק מאנשי המקצוע טוענים שהם יכולים לפתור הכל בעזרת שיטה אחת שהם מנוסים בה, מה שלא יכול להיות בשום צורה ואופן
אבחון מדויק של הבעיה – יכול להציל חיים של ילד
פתאום הבנתי שמה שאני מרגישה בבטן שלי כבר מאז שהייתה תינוקת, הוא לא המצאה. יש קושי אמיתי לאוצר שלנו, וזה קצת יותר מאשר מה שמצאנו עד כה
אם באת אלי – כנראה שכבר ניסית, ורצית, ובכל זאת לא הצלחת
יש דבר העומד בפני הרצון! להגיד "את לא רוצה מספיק" – לא עוזר לכלום. צריך למצוא את השורש האמיתי של התקיעות
שבע שנים וחצי: כולם בשביל מטרה אחת! ואיך משיגים אותה?
איזו תחושה נפלאה זו! אין שום דבר שדומה להשגת מטרה אחרי מאמץ אדיר כל כך! רגע הסיום הוא רגע שהכל שווה בשבילו. אז איך עושים את זה?
אל תרגישי "פחות" כי אחרים נראים לך "יותר"
אני מייחלת שאזכה לחנך אותו לראות את מה שחשוב באמת, ושמודעה בעיתון לא אומרת כלום, היא רק מודיעה משהו שכדאי שיגיע להרבה אנשים וזו אחת הדרכים לעשות את זה
כשאנחנו נינוחים עם עצמנו, מתאפשרת תקשורת כפי שהיא צריכה להיות
מה עושים כש"אין בינינו תקשורת"? דבורי וקשטוק מסבירה עם מי אנחנו באמת אמורים לתקשר
אני לא עסוקה ב"למה זה קרה" אלא ב"איך לפתור את מה שקרה"
הטון, הטון היה רגיל לגמרי. כבר לא היה בו הכעס של אז. זו הייתה שיחה של שתי נשים בוגרות שפותרות עוד קשר בסבך ישן וכואב
מה מבדיל בין זה שמניח לבנים לזה שבונה בית כנסת?
אם יש משהו שקשה לך לעשות, חפשי איך ליצוק בו משמעות, ותראי איך בשניות הכל משתנה, לטובה, כמובן
דבורי וקשטוק מאחלת: שתהיה שנה... פשוטה
פתאום, אחרי 3 לידות שדקה אחרי הלידה חזרתי לעבודה במשרה מלאה, לא רציתי לעבוד. רציתי לשבת עם הקטנה ולבהות בה עד אינסוף. רציתי לנשום. להיות ברגע הנתון בלי לתכנן כלום. בלי להציב עוד מטרה או עוד יעד
דבורי וקשטוק מסבירה: למה הפסקתי לקבל זוגות?
מזה מספר שנים שאני לא מקבלת זוגות לתהליך משותף, אלא מקבלת אלי את האישה או מפנה אותה לאשת מקצוע אחרת בצוות שלי, ואת הבעל מפנה לאיש מקצוע אחר. מדוע?