שו"ת התניא

יש איסורים שקל לי להבין, כמו למשל "לא תרצח". אבל מה כל־כך נורא באכילת מאכל שאינו כשר?

קליפות טמאות, זה נשמע מפחיד. מה קורה למי שכבר עבר עבירה? האם זה הסוף?

אומרים שה' ברא את הכל. האם זה כולל גם את הרע? איך זה יכול להיות?

האם כל דבר שאני עושה חייב להיות לשם שמים? אני מוצא הרבה עניין בתרבות הכללית, שמאתגרת אותי שכלית ולא פעם גם נוגעת בלבי. האם זה פסול?

אני אדם מעשי, אוהב לפעול בשטח ולהשיג תוצאות. האם אני עדיין צריך ללמוד תורה? למה זה יכול להועיל?

אם אני זוכר נכון, התלמוד עוסק בשוורים וחמורים. לי אין שור או חמור, אני לא גר בחווה ואני לא מתכנן להיות רב. מדוע עלי ללמוד תורה?

כשמדברים אתי על השכר שאקבל על המצוות בעולם הבא אני מאבד עניין. מעדיף תמיד לחיות את הרגע, ליהנות כשאני יכול. מה ההיגיון להקריב עכשיו בשביל ליהנות רק בעתיד?

למה צריך לקיים מצוות באופן מעשי? לא מספיק לאהוב את ה'?

אני מרגישה אחרת לגמרי. הייתי רוצה מאוד להרגיש משהו, אבל בסופו של דבר אני תמיד נשארת בשכל. מה אני לא עושה נכון?

היהדות מעניינת אותי בעיקר מהצד השכלי. אני מכיר בגדולתו של א־לוהים ושואף לדעת עליו כל מה שאפשר. מה שאני לא כל־כך מתחבר אליו, זו הנטייה של החסידות להתעסק הרבה ברגשות כלפיו. לאהוב אותו? לפחד ממנו?

אני לא רוצה לכפות את היהדות על ילדי. אני מעוניין לתת להם את החופש לבחור את דרכם באופן אישי כשיגדלו

מדברים הרבה על "עם ישראל" ואני בכלל לא מבין מה הופך את כולנו לעם. בני עם אחד חולקים בדרך כלל שפה, תרבות, ומנטליות משותפת, אבל מה קושר אותי לתייר הזה מאוסטרליה שבקושי יודע להגיד "שלום", או לחרדי ההוא עם הבגדים השחורים שמדבר ביידיש?

אני מאמינה במה שאני יכולה לראות, לשמוע, לטעום, להריח או למשש. א־לוהים הוא לא אף אחד מאלה, אז איך אני אמורה להאמין בו?

מעצבן אותי שצריך לכבד הורים בגלל שזו מצווה, להחזיר אבדה בגלל שכתוב בתורה, לרחם על יתום ואלמנה כדי לצאת ידי חובה. אני אעשה את כל הדברים האלה בגלל שאני בן אדם טוב! בשביל מה צריך שזו גם תהיה מצווה?

אם רק היה אפשר להיות "דתי בלב" וזהו. אני דווקא מתחבר לעקרונות של היהדות. אבל כשזה מגיע למעשים, זה פשוט לא מתלבש עליי