טורים נשיים

תעצמי לרגע עיניים, תכוונני הסתכלות לעיניים הפנימיות המשוכללות שלך, רואה מה קורה? רואה שכולם רצים, שכל רגע צצות מולנו תמונות חדשות שמזיזות אותנו ממה שרצינו באמת לעשות?!

אני קוראת על המבול, וחושבת על המבול שלנו כעם, מבול ששוטף אותנו כעת. לשם מה הוא נועד? למחות ולהשמיד? את מי? את מה? ועד מתי זה ימשך? הלב כבר לא מסוגל להכיל פרצופים יפים כל כך שהותרו לפרסום

"הגענו לחדר האוכל, רצינו ליטול ידיים – והברז היה בכיוון החמים... כולם עומדים ולא יודעים מה לעשות. כל אחד עם העצות שלו... פתאום הגיע אחד מהצוות של ערכים, שאל 'מה קרה?', והזיז את הידית לצד של המים הקרים. התייבשנו, חחחח... כל כך פשוט"

גם שם, בימים ההם במצרים, הקב"ה שלח לעם ישראל בכל יום נס אחד נוסף, עד שהם נגאלו. כך בימינו אנו, כשהכל נראה שחור, ולבנו עדיין לא חזר לפעום כשורה, הקב"ה שולח לנו ניסי ניסים

דווקא אחרי שהגענו לתובנות חדשות על עצמנו, החלטנו במה אנחנו מתקדמים בע"ה בשנה הקרובה, סלחנו לאחרים וגם לעצמנו, זה הזמן הכי מתאים לצאת מאזורי נוחות. הבית. המקום הבטוח. הסלון שלנו, כל אלו אינם רלוונטיים בסוכות

אמרתי גם תודה על חלקים פחות קלים, שהיום, בדיעבד, אני מבינה כמה הם בנו אותי. הייתי צריכה רגע כדי לנשום ולעכל שלראשונה בחיי אמרתי תודה על משהו כל כך לא פשוט

חברה שלי, כשעמדה להתארס, לפני 30 שנה, ביקשה מאמא שלה לקנות את הצלחת. הלכה אמא הרמת-אביבית לחנות מלאת סטייל, ובחרה את הצלחת הכי יקרה, הכי מעוצבת - ובאירוסין כמעט התעלפה כששברו אותה...

בכל שנה, או נכון יותר, כל חצי שנה, בסיום עונה, אני אורזת את הבגדים של דסי שלי, בת ה-6.5, ומעבירה לילדים של אחייניות שלי. מפנה את הארונות. נפרדת

שנה חלפה, ואנחנו באים לפני ריבונו של עולם בלב שבור. פרוש עלינו סוכת שלומך

נכון, זו עבודה שהם מתפרנסים ממנה, אבל יש מהם שהלב שלהם גדול מהכיס, וההתגייסות לטובת ילד או ילדה שלי זו סיבה טובה מספיק להכיר טובה, להודות

ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים, סוכות, הושענא רבה ושמחת תורה, שנזכה למלא כל רגע ורגע את השופר בקול התפעלות, תחנונים, תפילה ודבקות

סליחה שלא האמנתי לך ושלא האמנתי בך! סליחה שהייתי בטוחה, שרק עוד קצת, רק עוד טיפה, רק עוד מעט ממני, ומכוחי ועוצם ידי הישועה

גם כאן היצר מגיע ותוקף בכל הכוח. הוא מצייר לנו ציור שהיה לדעתנו אמור להיראות כך וכך, מספר לנו שיכולנו לפעול אחרת כדי שזה ייראה אחרת, ואז הורג אותנו לאט לאט עם הסם הנוראי של האשמה

אמו של נועם יחיאל ז"ל, שנהרג בתאונת דרכים, במכתב מלא אמונה וכאב: "נועם שלי. רק בן 17, החזיר את נשמתו. אין לי שאלות, אבא. אני מקבלת באהבה. וזה קשה לי - אבל לא שואלת למה. הצער שלי הוא גדול. ועכשיו אני מבינה כמה גדול הוא צער השכינה"

בעלת תשובה שמעה שיר של שוואקי: "אבל הלילה הזה כולנו בשמחה, הלילה הזה אנטריקוט, אנטריקוט..." (עת רקוד)

והנה היא כבר עומדת, לבושה, אבל גם עם מעט בושה. איך שנה שלמה את הבגדים הללו, שהם שלה – לא לבשה

עוד בחורה מספרת: כשאני וחברה שלי התחלנו לשמור שבת, ישבנו יחד בבית ועשינו צמות זו לזו...

הריפוי הטבעי של הגוף מלמד אותנו משהו בקשר ליכולת התשובה, שהיא יכולת מופלאה בפני עצמה, ומזכירה מאד את עניין ההתחדשות של הגוף

ותוהה אני, אם אין זו המלחמה החשובה בתבל, עליה עומדות כפועל יוצא – כל המצוות כולן: השגת השלום במעונו יביא לבניית המשכן, לימוד התורה מתוך שקט נפשי יפרח, וממילא חזרנו לנקודת ההתחלה – אין זה שייך שאדם העוסק בשלום, יצא למלחמה

החיים פשוטים הרבה יותר ממה שהם נחווים, אם אנחנו לא סוחבים על הכתפיים את התיק הכבד נורא של האשמה

כשאת מגלה רחמים על הזולת, ומנצלת את החודש בגילוי הרחמים על עמך – את זוכה להתרומם ולרומם

על העברה בין דורית של טראומה, על האפיגנטיקה של העם היהודי: כמה זוכרים ומה מדחיקים? ועד כמה זה באמת ריאלי כשהטראומות מתדפקות על דלתך במקום משיח?

ארבע עשרה שנים שאני חותרת לאמת עם (ולפעמים בלי) כוח. משתדלת להיות בהכנעה על הזכות האדירה והעל-אנושית שמי שאמר והיה עולם, שם על מפתן יומי

חברה שלי, כשהיתה מברכת ברכת המזון – ב"עושה שלום במרומיו" היתה הולכת שלושה צעדים אחורה, כמו בשמונה עשרה...

הילדים האלה, שאין להם אבא לשבת לידו, אבא שיטפל בהם ויתן להם מנה באירוע – תדאגו להם. תהיו שרוליק

אפילו אני עצמי, שהאמנתי בך כל כך, לא חשבתי שתגיע למקום גבוה כל כך תוך שנים בודדות. הייתי בטוחה שזו עבודה סיזיפית עד מאה ועשרים, אך הופתעתי

כל אחת מהנשים האלו, בוודאות גמורה, עושה נזקים בלתי הפיכים לצמיתות. איך היא ישנה בלילה? איך היא לא מפחדת? מהקב"ה? מהמצפון? מההשפעה ההרסנית שלה?

כשהתחלתי להתפלל מסידור, חשבתי בהתחלה שיש שחרית לחו"ל – למי שלא גר בארץ. כמו יום טוב שני של גלויות...

תמיד בחרתי לצחוק. לא תמיד הצלחתי לעשות את זה, היו ימים שלא האמנתי כי אצחק שוב. הכל היה שחור כל כך, מר ועצוב, אבל בסוף יצאתי, יצאתי מהבור והצלחתי להסתכל אחרת

כשהייתי בתחילת התשובה הכנו לשבת אחת שניצלים. בדרך כלל אני אוהבת לבחור שניצלים דקים, אבל פחדתי "לברור", אז פשוט עצמתי עיניים ותקעתי את המזלג – ומה שיוצא, אני מרוצה