טורים נשיים

אני בעלת תשובה, וכשהתחלתי להתפלל שמונה עשרה, בכל פעם שהייתי מגיעה ל"משיב הרוח" הייתי מוציאה ראש מהחלון כדי לדעת מה מזג האוויר, ולפי זה ידעתי אם לומר היום "משיב הרוח" או "מוריד הטל"...

ישבתי כמה דקות, עונה לאינספור שאלות, שומעת תגובות שלא היו צריכות להגיע לאוזני. "איך הוא הגיע לשם? חוסר אחריות, היא היתה צריכה לשים לב, היא יודעת שהוא כזה"

שמעתי שבעל תשובה עלה לתורה בשבת. אחרי שקנה עלייה, הגיע לבימה והוציא כסף מזומן לשלם...

חזרתי עם יונתן הביתה, מותשת, נסערת, עצבנית. הכוחות הלכו ועזבו אותי, נפלתי שדודה על הספה. למה ההסעה מורידה אותו במקום שיכול לסכן אותו?!

אני בסדר כמו שאני, וגם כשאני לא, אני עושה את המיטב שאני יכולה באותה העת. אני לא צריכה אישור מאף אחד בשביל להיות מי שאני בוחרת להיות, גם אם זה לא תמיד מובן מפאת הפערים הקיימים

מצוות כיבוד הורים לא מתחלקת במספר הילדים! אלא לכל אחד יש 100% מחויבות ואחריות לכבד את הוריו כפי יכולתו, בלי קשר למה שהאחרים יכולים או מוכנים לעשות בשבילם

שמחה כל כך שהמורה משתפת, שואלת, מתייעצת, נותנת לי להיות חלק מהמערך הגדול הזה, מהטיול המרתק הזה אל לבו של יונתן ואל הדרך הטובה שבה יצעד. אני נזכרת במורה של שנה שעברה. חורקת שיניים

מה עוד חקוק בי, שאיני יודעת? ישנם כל כך הרבה דברים שאמא של אמא של אמא שלי עשתה, ולא עברו אלי. הם התחדשו בי. הדלקת נרות שבת עברה בשושלת. אני עצרתי אותה, עד שהדלקתי אותם בחזרה לפני שנים רבות

זאת היתה שבת ראשונה שלי ושל בעלי. התארחנו, ורגע לפני הקידוש בעל הבית אמר שהוא מוציא את כולם... הייתי בשוק. רק הגענו, למה הוא מוציא אותנו?!

הכאב בימים הללו בסופו של דבר הוא עלינו, המתגעגעים וכמהים לנוכחותם הפיזית של אלו שאינם כאן איתנו. התפילה שאני נושאת בלבי בימים הללו, היא לאלו שנבחרו להישאר כאן

איך תעלי את רף המכירות שלך ביום שבו כולם בחופש? אסתי ליסיצין בטור משעשע במיוחד

אבל הנה, יונתן ניגש לאבי ומבקש לרקוד איתו, ואבי לא מסרב. אורי מצטרף אליהם, ויחד הם עושים מעגל משפחתי

זה מזכיר לי שבעלת תשובה מספרת שהיתה שרה את השיר "ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, בוודאי גם שם נמצא השם מדברה..."

יונתן כבר בן שתים עשרה. שר שירים, רוכב על אופני הילוכים, משתמש במחשב, מקליד עבודות. נער של ממש! ואיזה עתיד ניבאו לו כשהיה קטן-קטן???

אז איך מתניעים? שאלת השאלות לאנשים עם הפרעת קשב ובכלל. קבלו באהבה שלוש עצות ממופרעת קשב ותיקה המניעה גלגלים כבדים זה נצח...

כשהייתי במדרשיית "נתיב בינה" בירושלים, שאלתי את הרב מרזל זצ"ל – אם אני עושה אפצ'י על הפלטה, האם זה מבשל? הרב ענה לי, עם חוש ההומור הנפלא שלו: המחמיר תבוא עליו הברכה...

לא ידעתי מה קורה עם יוסי, לא ראיתי אותו בכלל, רק חיבקתי חזק חזק את יונתן והייתי עמוק עמוק בשריפה שלי בפנים. לא חשבתי שייתכן אחרת, כבר חוויתי כל כך הרבה, שציפיתי לעוד

מנקה את הבית? אל תשכחי להתפלל שתוכלי לעשות זאת מהסיבות הנכונות, ובצורה הנכונה

חוה שמילוביץ בתפילה מיוחדת לימים של ערב חג הפסח, לניקיון פנימי ולא רק חיצוני

היה היתה חוזרת בתשובה שרצתה מאד להתחתן. היא שמעה על הסגולה של חביטת ערבות, ואכן הכינה לעצמה חביתה מערבות... אני לא יודעת אם הסגולה עבדה, אבל סיפור טוב יצא מזה

ידעתי שכשאספר שאני לא ישנה בלילה, יאמינו לי, ישתתפו איתי. אף לא אחת תזרוק משפט בנוסח "כל אם בישראל לא ישנה בלילה...", וודאי שאף אחת לא תציע עצות לחינוך או לייעול. רק השתתפות, כנה ואמיתית

אם לקוחה הייתה מדברת איתי על מצב של "אני לא יודעת איפה אהיה בחג" לפני שנתיים – לא הייתי מבינה באמת על מה היא מדברת. לא הייתי יודעת איך זה מרגיש

הגננת היתה מקצועית מאוד, אך לא אימהית מספיק. ויונתן לא אהב את זה. היה לו קשה, ולכן הוא נסגר, וכשהוא דיבר וכבר כן ענה תשובות לשאלות - לא הבינו אותו. הוא קלט שפשוט לא מבינים אותו, והפסיק לדבר בגן. עגום

מישהי מספרת שבתפילת שמונה עשרה, בכל פעם היתה אומרת "עשית, עשית, עשית...". היא חשבה שזה כמו לסמן "וי", שהיא התקדמה בתפילה. ככה היא הבינה את "עשרת ימי תשובה" – ראשי תבות: עשי"ת...

האם המצב של יונתן, המאתגר גם אותם, השפיע עליהם? האם זו התוצאה? האם זה טוב? אולי מעיד על הזנחה ואי אכפתיות? למה התגובה שלהם נראית לי חריגה ביחס לכולם?

"למה בכל פעם, לפני שאתה חותך את החלה, אתה אומר 'המוציא לחם מן הארץ'?", שאלתי. הוא ענה לי, "מה? את לא יודעת שכל דבר שיהודי מכניס לפה, הוא צריך לברך עליו?". באותו רגע גמלה ההחלטה בלבי, שאני אברך. על הכל. ועל הכל הייתי מברכת בשם ומלכות

"וואו, הוא ממש חדר כושר. הוא כבד", והיא החזירה לי את יונתן הצורח והבוכה, הבועט והכועס, כשהיא מתנשמת ומתנשפת כאילו חזרה מריצת מרתון

בבוקר יום הפורים קמתי, נטלתי את ידיי, ברכתי ברכות השחר ומיד התחלתי להתחפש. כל כך שמחה ומאושרת פוסעת לי לבית הכנסת. נשים מתחילות להיכנס, וכולן-כולן-כולן נראות רגיל לגמרי. שום תחפושת, שום-כלום

"אדוני, תראה איך אתה מחזיק את הילד שלך, הוא צורח וכואב לו". יוסי לא מתייחס. הוא ממשיך. אנשים מסובבים על הרקה ומנסים לדבר אלי: "גברת, תגידי לבעלך, תראי מה הוא עושה לילד"

שאני שומעת לאורך השנים לא מעט נשים ש"מתוודות" על כך שהן לא מחבבות את חג הפורים, וחושבות שהן לא נורמליות כי "מי לא אוהב את פורים?". אתן לא לבד