מיומנה של טלפנית

דאריה הפרסית מספרת את סיפורו של חג הפורים. האם בסוף השיחה היא גם תתרום לארגון הידברות?

מחשבה מטרידה התעקשה לתפוס את ראשי בלי שליטה. אנו מקבלים סטירות יום יום. אלוקים, מה אתה מכין למחר? עזור לי

מי שרוצה להתקדם בדרך ולהתקרב ליראת שמיים, ניסים לא ישנו לו. מי שמקבל החלטה לחזור למקורות כי זה הכרח המציאות, חייב להתקדם. נס לבד לא יעשה את העבודה

מה הדבר שמשמח את הקב"ה ביותר? מי היו הנערים מהצד השני של הכביש? ומה קורה כשאנחנו לא יודעים לשמוח ביחד?

פרק חדש ומדמם שהחל בהפתעה מוחלטת. בשונה מהאחרים, הוא עדיין לא נקרא בכתב מטושטש על גבי דפים צהבהבים מיושנים. הפעם זה כאן, בצבעוני ובכתמי דם. בפנים מוכרות להחריד

אותו אחד שלא זכה השתוקק רק לעוד כמה שניות בודדות להציל את העולם הזה של משפחתו, ולנו עדיין יש ים של שניות יקרות להציל שני עולמות, הזה והבא

"היום זה לא מוזר. ראית את עובדת הניקיון? היא סגנית נשיא של אחד ממדינות דרום אמריקה. וזה שהתקין מזגן בקומה 5 – הוא מצאצאי בית המלוכה הבריטי". נחמו נחמו עמי

אני בעד ללמוד ולהחכים, אבל תירגעו, אחים. אולי זו תקופה עכשווית. וגורלה של כל תקופה להתפוגג ולרדת מן הבמה כדי לתת לאחרת לעלות

האם גם לנו יש סיפור אישי שיוצר הילה סביב נושא מסוים שחרוט בנפשנו, קדוש מכדי לנגוע בו, שאולי כבר לא רלוונטי? האם אנו מסתובבים עם שקים מיותרים שמכבידים על כתפינו?

הייתי צריכה לעבוד על עצמי כדי לייצב שוב את ביטחוני העצמי שאני מתחילה כשנוח לי, ולא כשנוח לאחרות, ואני מקבלת את החג עם מיטב המאכלים שטובים לי ולמשפחתי

מאותו יום והלאה נכנסו הנערים המוכרים והביאו חברים נוספים, שגם הם בנים של שופטים. הזיק היהודי שנדלק דרש תשובות לריקנות הרוחנית, ולראשונה חשו ב"אמת גדולה" שלא ידעו על קיומה

כשניסו בכוח להסיר, החל לצעוק ולהסביר להוריו שהכיפה זה הכתר של היהודי, והציצית זה בגד מלכות של יהודי, והגננת הסבירה לנו שאנו בני מלכים. אסור להוריד!

כשהיא מגיעה בתפילת שמונה עשרה ל"שמע קולנו...", היא מוצאת את עצמה דוחקת את בקשותיה על הילדים ועל בעלה לזמן אחר, ומתחננת על נפשה שישמור לה האלוקים על האמונה יותר מכול

לעיתים הבחירות טובות, ולפעמים הן מביאות אותנו למקום רע. פה בעולם ניתנת לנו הזדמנות לתקן. במשך חיינו אנו נתקלים בבחירות קריטיות שמנעו אסון ומנגד – בבחירה אומללה שאין ממנה דרך חזרה

בדרך חזור, יפית כבר לא ישבה לידה ולא חיבקה אותה. טלי הביטה על העננים ודימתה לראות את פניה היפות של יפית שלה

סיפורה של יערה, לא חילונית ולא חרדית, שלא הפסיקה לשאול – ועל הקול המיוחד שלה בבחירות האחרונות

כיצד מגיעה אישה לקשר קרוב עם אדם מהכפר הסמוך, ואיך מצליח ארגון הידברות למנוע את הטרגדיה עוד בטרם התחילה?

"תראה, ה', גם אתה קורא לבניך האבודים, אבל בסך הכול מתחשק להם להמשיך לשחק עוד בהבלי העולם. ואתה מחכה ומחכה. אבל הפעם אשתדל להיות שם בשבילך"

לפעמים עדיין קשה לדעת מה להגיב לסיפורים שמגיעים למוקד. מה גרם לתורם להיות לחוץ כשפניתי אליו, ומה שם בעלה של התורמת הקבועה? הסיפורים המפתיעים – טובים יותר, וטובים פחות

איך למען השם אחזור על המילים הכואבות, ועוד אבקש סליחה? האם היא לא תיפגע שוב? ושוב הניסיון היה מעבר לכוחותי הנפשיים

אין ספק שבאותו רגע העמיקו הסדקים באמונתי כלפי קנה המידה של חמותי, שהיה בעיני המושלם ביותר. חשתי חוסר צדק בכללים הנוקשים שניסיתי ללא הצלחה להתאים את עצמי אליהם

"מצחיק שאני צריכה להזכיר ליהודים מסביבי כמה הם צריכים ללכת מאושרים. וכמה לא נכון שאני לבד. אני תמיד עם אבא שבשמים ומחזיקה באמא - התורה"

ילדים ותינוקות נשכחים ואבודים, נשחטים ואודים מוצלים, קמו לתחיה. הטרגדיה שעברה עליהם הייתה גדולה ובלתי נתפסת. בניגוד לכל היגיון, הם הצליחו לעמוד על רגליהם, והקימו בתים

"אבל כולם רצו להיות כמוך. היה לך קסם אישי". "אולי. אבל רציתי להיות כמו כולם"

באחד מימי השידורים הוא כבר היה גלוי לב מספיק כדי לספר על עוגמת הנפש שהוא עובר כשאשתו מגלה את התרומה, שלדעתה מכלה את ממונם

"כל נשמה ונשמה נשאבה לתוך המחנה הקדוש שבגלגול של היום נקרא 'העם היהודי'. יש לנו תפקיד"

הנחתי את השפופרת במקומה. הבנתי שהעניין ירד מהפרק, ומי יודע אם זה לא סופי. אולי תחזור בכל זאת לגבי מיקום רלוונטי ומעשי יותר. אולי תגיע למסקנה שהזכות היא העיקר, ולא המקום. ואז התגלתה ההשגחה

"שאלתי אותו כמה עולה כרטיס כניסה לקולנוע. הוא ענה, נדמה לי, 50 שקל. אז אמרתי לו – מה, 50 שקל על שעתיים? אתה יודע כמה כרטיסים אני חייבת לרב זמיר? יש לי קולנוע בחינם 24 שעות"

אמא תמיד הייתה קוראת לכביש כזה אוטוסטרדה. אני לא כל כך מבין מה זה. כשהתחלתי לעבור שמעתי צפירות שהחרישו את אוזני. ראיתי את עיניהם של הנהגים מביטים בי בפחד

הם הלכו להירשם במשרד כזוג, כשהם בעצם רואים אחד את השני בפעם הראשונה. המסע הפך למסע היכרות, והם החליטו שאין יותר מתאימים מהם