גלויה מקטמנדו

"תביני, הייתי מוכרחה ללכת! לא הייתי ראויה לכל הטוב הזה! אני לא ראויה לכלום!", היא התייפחה. "אתן הייתן טובות אלי כל כך, אבל אם רק הייתן יודעות את האמת עלי..."

"תקראי לי מנג'ו בוייני", היא מבקשת אותי. "אחות קטנה", בשפה הנפאלית. "אני אקרא לך חני דידי. כי את כמו אחות גדולה שלי", היא אומרת לי. "אף פעם לא היתה לי כזאת"

בימים היא צחקה בקולי קולות אל כל מי שנכנס, ובלילות היא בכתה אל תוך הכתף שלי. "אני היחידה בכיתה שהתגרשה בגיל צעיר כל כך", אמרה

לא חלמתי שמיסיס שולמן, שמגיעה אלינו מניו יורק, תיראה ככה. בעיני רוחי דמיינתי לי אישה מבוגרת בגיל העמידה, אורתודוקסית מוקפדת. מה רבה היתה הפתעתי כשהיא נכנסה אל החצר של בית חב"ד

המילה "חדר" לא ממש יכולה לתאר את הקיטון שהן ישבו בו. וילון קרוע מפריד בינו לבין ה"חדרים" האחרים. כשנכנסתי, הן היו בהלם. חשבו שהן הוזות

הוא מספר איך עבר קודם מתחת לבית חב"ד. שמע את קולות השמחה. זה הרג אותו כשהוא הבין שהוא לעולם לא יהיה חלק מזה. הוא לעולם לא יהיה שמח עוד

לו רק יכולתי לאסוף את ידיה הרועדות של אסתר, ולהסביר לה שהיא לא אישה פשוטה. שאין דבר כזה בכלל אנשים פשוטים. לספר לה שכל-כך הרבה נשים חזקות יש כיום בעולם. נשים חזקות שבטוחות שפשוטות הן

הילדה הולכת לבית הספר היסודי של חב"ד בשכונה, והאם מסתובבת באזור, מחייכת אל נשות השכונה. "אני מנסה כל כך להתחבב עליהן", היא מספרת לי. הבדידות שנשקפת מעיניה השקטות לא עוזבת אותי

למחרת חזרתי עם שפופרת טי ג'ל. מאותו הרגע, הכל השתנה. מאז, בכל פעם שבאתי לבקר, אור היתה מקבלת הטבת תנאים בתא המאסר

"השבע נא לי, יוסף אהובי, אנא, עלו את עצמותי לארץ הקודש, אל מערת המכפלה. אל תתנו לאף אחד לעשות בגופי או בזכר נשמתי מעשים של עבודה זרה!"

"בוא נדליק קצת אור בעולם!", הוא מבקש מאיתן. איתן שותק כמה דקות ומביט בו ממושכות. הם מדליקים את החנוכייה ביחד, ואז מצטרפת אליהם בחורה מהחדר הסמוך

מי אתה, ז'אן קלוד? ואיפה סבלת כל כך? תהיתי במשך זמן רב. עד שיום אחד, הוא נכנס

גופו צמוק, ועיניו - אש יוקדת. השפה לא מוכרת. המילים עפות באוויר. "תניא...", הוא ממלמל. ואז הוא שר. וכשהוא שר, מלאכים שרים יחד איתו

ביום רביעי לפני 14 שנים בדיוק, דיברנו, רבקי ואני, בפעם האחרונה. היא - מהבית שלה במומבאי, ואני - מקטמנדו. כמו תמיד, לא הצלחנו לסיים את השיחה בינינו. הרי יש לנו כל כך הרבה על מה לדבר...

אני שואלת אותה איך היא מרגישה, כמו שאני תמיד עושה, אבל אז היא מזיזה את התלתלים שלה מצד לצד, מסתכלת עלי במבט חודר ושואלת אותי לאט לאט: "ואיך את?"

חני ליפשיץ, שליחת חב"ד בקטמנדו, מספרת על החוויה הייחודית של חגי תשרי, וסוכות בעיקר, בנפאל הרחוקה, תחת מזג אוויר סוער, מטיילים אובדים וקדחת דנגי

באותם הלילות הייתי מדמיינת שאני מוצאת את הבית של בועז. על בהונות רגלי אני ניגשת אל מיטות הילדים, ומבקשת מהם רק דבר אחד: "בבקשה מכם! תענו כבר למכתבים של אבא שלכם!"

"באתי להיפרד מכם. אני עוברת אליו...", הסיטה את מבטה ממני. הכתיפה את התרמיל על גבה ויצאה את הבית. גם כשרדפתי אחריה עם הריקשה, לא סובבה את ראשה לאחור

אני לא בטוחה ששירה הבינה שהבת שלה נמצאת אצלי, אבל אני מאמינה שכן. היא מצידה לא ניסתה ליצור איתי קשר בכל הזמן הזה. יתכן שהבושה השתלטה עליה

"אני יודעת שאני לא מצילה אותם", היא חוזרת ואומרת לנו, "אבל כל חיוך של ילד הוא בשבילי עולם מלא!"

"התבוננתי בהם מהצד – ופתאום כולם נראו לי כל כך יפים, כל כך עם ברק בעיניים. 'יש סיבה שאנחנו כאן', אמרתי לעצמי שוב ושוב". חני ליפשיץ בגלויה נוספת מקטמנדו

חיוך קל ריחף על פניו הקשות. "תוציאו את הישראלית מהתא!", הוא קרא לשוטרים סביבו. "אל תחזרו לפה אף פעם!". חני ליפשיץ בסיפור חדש מקטמנדו על השבת שהצילה

בתוך תאי הגזים, היא דמיינה את העתיד שיכול היה להיות לה. בעל, ילדים, נכדים, נינים... ואז נפתחו הברזים. סיפור אמיתי ומרגש ליום השואה

"אני כל כך מקנאה בך", היא אמרה לי. "אנחנו באותו הגיל, חני. את קולטת?", היא אומרת לי ומספרת איך בלילות היא חולמת על בית בדיוק כמו שיש לי. קטן ופשוט, ועם מלא אנשים שמרגישים שזה גם הבית שלהם". טור חדש של חני ליפשיץ

"כל הגוף שלו רועד כשהוא מחבק את חזקי פתאום. אנחנו מבטיחים לו שאם הוא ישתף פעולה המהפך בוא יבוא, ואנחנו מבטיחים לו גם שלא נעזוב לו את היד לאורך כל התהליך הזה". חני ליפשיץ בטור חדש