כשהסרטן נקש אצלי בדלת

רופאים, כמו הורים, מורים, מפקדים, רבנים – הם "בעלי סמכות", יש בידיהם כוח לעצב את התודעה של האדם ובכך להעצים את רוחו ולחזק את נפשו. הלוואי שישכילו כולם להשתמש בכוח ההשפעה שניתן להם כמו ד"ר רוגנגרטן

בקושי היינו שמות לב אליהם אלמלא הקפה והעוגות שרז הביא לכולנו, ואני בתמימותי אומרת לו: "אמרו לנו שסוכר וקמח לבן לא טובים לסרטן", ורז ענה: "אז אמרו. מספיק קשה גם ככה, לא צריך להחמיר"

כשהסתבכתי עם הניתוחים ושבתי לביתי לאחר תקופה ממושכת שנעדרתי, ישבנו לשיחה כדי לשמוע מה עבר עליהן בתקופת היעדרותי. באתי לחזק ויצאתי מחוזקת

היא חקרה מעט על המשפחה ועל השורשים, והוקסמה מהאידיליה ומההרמוניה, מסיפורי על אודות משפחת אמי בת 11 הילדים, שכולם מאוחדים ומגובשים, על אף השוני באורחות החיים

מתוך לבי הגיע קול שאמר: "נכון, את לא יכולה לעזור לעצמך, וגם לא הרופאים, אבל השם הוא כל יכול! ורק הוא יכול לעזור לך פה"

רעווא דרעווין עכשיו, אמר הרב, הזמן הכי גבוה בשבת, הרצון שברצונות העיר את תשומת לבנו. זה זמן המשויך למשה רבנו. משה - ראשי תיבות "שבת היא מלזעוק". ואשתו הוסיפה בלחש "ורפואה קרובה לבוא"

ואז הוא אמר: "את יודעת שלגוף יש יכולת לרפא את עצמו ללא כל התערבות כירורגית? הגוף שלך יכול לסגור את הנקב שנוצר גם ללא ניתוח"

התפללתי שמשהו גדול יקרה, רק חבל שלא התפללתי שיהיה זה ברחמים גמורים, ללא תערובת דין כלל... הסבל הוא סמן שסטינו מהדרך, ואני בחרתי להתעלם ממנו

היום אני מבינה שהיו אלו כאבי גדילה. שבשביל לעבור מאמונה חושית לאמונה על חושית - חייבים לעבור דרך החושך. ובחושך להאמין "שגם חושך לא יחשיך ממך"

"אוי לי ואבוי לי", הלב שלי החסיר פעימה. קיוויתי שהם התבלבלו בחדר, או אולי באים למטופלת אחרת השוהה עמי בחדר, אבל הם המשיכו בצעדיהם עד למיטתי

הנה, אני לבד, כמו שביקשתי, והעניינים הסתבכו, ואני לא מסוגלת לדאוג לעצמי. אני מבוהלת, מפוחדת ומושפלת עד עמקי נשמתי. אובדת עצות ותושייה

יש אנשים שבאים לעבודה, ויש כאלו שבאים לעבוד, ויש הבדל גדול בין השניים. הילה היא מאלו שעובדים מתוך הלב. וכשעובדים מתוך הלב - זוכים להצלחות

חוה, חברתי לעבודה, היא זאת שהזניקה אותי למרוץ על חיי. בזכות הערבות והאכפתיות שבה, גיליתי את הסרטן בשלב 2, שבו עוד ניתן היה לטפל, ברוך השם

הסרטן הגיע בנקודת השפל בחיי. לא היה לי טוב עם עצמי, מאסתי בעבודה שלי, היה קשה בזוגיות והאתגרים ההוריים גרמו לי לחשוב פעם אחרי פעם שאני אמא גרועה. טור חדש של לימור דגן