סוגיות בתנ"ך

במניין השבטים, עולה ששבט לוי היה הרבה יותר קטן מן השבטים האחרים. והדבר מתמיה: איך יתכן שדווקא השבט שה' בחר בו לא התברך ולא התרבה כמו שאר עם ישראל?

במדרש מוזכר שהתכלת נגנזה, ואכן לא ידעו כיצד ניתן לייצר תכלת מאותו חילזון מופלא המוזכר בגמרא. במקומות נוספים בגמרא ישנם עוד סימנים וידיעות אודותיו, אך בפועל כבר שנים רבות שאין קצה חוט לאיתורו

בפרשת במדבר נמנים יוחסי כל שבטי ישראל. על כל שבט נאמר "לבני ראובן"... "לבני שמעון"... אבל על שבט נפתלי נאמר "בני נפתלי". מדוע? במה הם שונים משאר השבטים?

אם אותו תלמיד חכם התרגל להיות אדמו"ר, לסעוד באולם עם חסידים, הרי שזה מחסורו אשר יחסר לו, ועלינו לממן זאת מקופת הצדקה, ממש כאותו עשיר שירד מנכסיו ואינו מסתדר בלי התנאים הקודמים. אמנם הגרי"ש אלישיב זצ"ל השיב על כך שאין הדבר נכון

"והשבתי חיה רעה מן הארץ": מה הכוונה בברכה זו? האם הכוונה להבטחה של ימות המשיח, "וגר זאב עם כבש"? זה הרי נס שנוגד את דרכי הטבע בכלל?

"ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה". מה זו אבן משכית? ומה בדיוק האיסור?

הארץ מקבלת אותנו רק אם מכירים בקדושתה, שהיא מקום השראת השכינה, ואנחנו יכולים לגור בו רק אם נשמור על קדושתו

הבעיה בריבית היא שהיא הולכת וגדלה, האדם כל החיים צריך לשלם עוד ועוד, על הבית, על האוטו, על התשלומים של האשראי, המטרה היא שתמיד הלקוח יהיה חייב איכשהו, עד זקנה ושיבה, יצאו תשלומים. זה סוג של עבדות, ללא מוצא

אנחנו בעיצומה של ספירת העומר, נזהרים שלא לשכוח כל יום, מבררים יפה "כמה היה אתמול" ומשתדלים להחזיק ראש. אך האם היינו מחזיקים ראש על ספירה של חמישים שנה? "כמה ספרנו לפני עשר שנים, בבר מצוה של יוסי?"

לפני שני דורות, כשהתחילו רעיונות הכפירה וה"ביקורת" לחלחל בעולם, יצאו כמה חוקרים גרמניים בקמפיין, שהיהדות משתמשת ברעיונות של כנענים עובדי ע"ז, שהרי הכנענים כידוע עבדו לבעל, שהיה אחראי כביכול לפריון, לגשמים, והנה חכמים משתמשים בשם "שדה הבעל", לשדה שיש לו גשמים!

מקורות רבים בתנ"ך מדגישים כי כאשר הקדוש ברוך הוא מתנקם ברשעים – שמו מתגדל ומתכבד

לפי המתואר במשנה, בנות ישראל היו יוצאות לחולל בכרמים – בעיצומו של יום הכיפורים? איך זה מתאים עם דיני היום? צום? תפילה? וידוי?

לשם קיום המצווה צריכים לגדל אתרוגים, אך מדוע לא מוזכר האתרוג בשום מקום בתורה או בנביאים?

ישנו מושג בהלכה ששמו "חדש", והוא רלוונטי בימים אלו, הימים שאחרי פסח – לפניכם הסבר מפורט

בעקבות מאורעות מדיניים שונים, התגבשה בעם ישראל קבוצה של צדוקים, שאינם מקבלים את מסורת חכמים. הצדוקים החציפו פנים לזקני הדור ולחכמי התורה, וביקשו מהם הוכחות לכך שהפירוש המסורתי הוא הנכון

אומרים שאדם לא רואה את הגיבנת של עצמו. אך האם הוא יכול לראות אותה במראה? התשובה המפתיעה היא: תלוי מה זו גיבנת...

המונח "חלל" עשוי לבלבל. הוא מתקשר ליותר מדי דברים שנראים לא קשורים. "תותח על חלל", נשמע כמו תיאור של גיבור על, ששולט גם בחלל ובמלחמות הכוכבים. אבל "חלל" זה גם חייל שנפל על משמרתו, ובפרשת השבוע, מוזכר מונח נוסף: "חלל" – אדם שהתחלל מן הכהונה

לפתע נופל אחד הילדים ונפצע. הוא נתקף חרדה עצומה, ומתחיל לרוץ במהירות הבזק ל... בית הכנסת. הוא מחפש את אביו שיענה לו על שאלה דחופה. מה היא השאלה הדחופה המטרידה את הילד?

בפרשת השבוע, פרשת קדושים, מצווים אנו על מצוות רבות שקשורות בקדושה, ולכן שמה הוא "קדושים תהיו". מה זה להיות קדוש?

מה בין גר צדק לגר תושב? מהן 7 מצוות בני נוח, ומתי קיים מצב של גר על תנאי? כל הפרטים

למעשה, ישנם שני ראשי שנים: התורה מצווה על חודש ניסן – ראש חדשים יהיה לכם, ובכל מקום סופרים את החדשים לפי ניסן. אבל את חג ראש השנה חוגגים בתשרי, והתורה קוראת לתשרי "בצאת השנה". מדוע צריכים שני "ראשים" ושתי התחלות לשנה?

על זיהוי הטווס בגמרא אין לפקפק. אך מדוע לא נזכר הטווס בתנ"ך? כאן מגיעה הפתעה

לפי דברי חכמים, המקום הראשון שבו מופיעה מילה בתורה שפותחת באות מסוימת, הוא זה שמלמד על משמעותה. וכמובן, המילה הראשונה בתורה שמתחילה בא' היא: אלוקים

אנחנו יודעים ש"פרעה" היה כינוי של כל מלכי מצרים. מדוע, אם כן, נעדר מהתורה שמו של פרעה?

מעניין שהאזוב משמש כחלק מתהליך ריפוי המצורע. מובן שהוא לא יכול לרפא על ידי הזאת דם, אבל יש בדבר סמליות, שמשתמשים בצמח מרפא לדבר

התורה מצווה את המצורע לכסות את שפמו, "ועל שפם יעטה". איך בדיוק עושים את זה? ולמה?

כדי לקבוע את דין הצרעת, צריכים את ראיית הכהן, "וראה הכהן את הנגע". והנה, יש שאלה כללית בהלכה: האם ראיה דרך זכוכית נקראת ראיה?

הרב הרגיש שהרוקח מדבר בביטחון מופרז מדי, ושלח טלגרמה למלומד אחר, שהשיב לו כי אכן, בהפקת צבע זה משתמשים באלכוהול, שהרבה פעמים נעשה מהתססה של דגנים בשביל ויסקי. נראה שהרוקח מתחילה ניסה להפגין בקיאות וידע, ולאחר מכן היה לו קשה "לרדת מהעץ"...

חז"ל לימדו אותנו כלל גדול: כאשר התורה מדברת על שני פרטים, וחוזרת על הכינוי שלהם ביחד עם המילה "שני" או "שתי", זה אות וסימן כי שניהם שווים. לכן מעניין לראות את הדיון לגבי שתי ציפורי המצורע

אמנם דא עקא, שהמקום הזה אינו אמצע התורה... לפי ספירת הפסוקים, הפסוק האמצעי נמצא בויקרא פרק ח'. איך יתכן?