פיתוח האישיות

האדם מובדל מכל היצורים בבריאה מכך שיש לו נשמה. יש נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. הנפש היא נפש בהמית הנמצאת אצל כולם

האם יכול האדם במחשבתו (או בדיבורו) להזיק לאחרים, ואם כן, כיצד יכולים האחרים להגן על עצמם בדרך מסוימת?

ביהדות מקובל לומר שהנגינה מתחילה במקום בו מסתיימות המילים. וכיצד היא משפיעה עלינו?

עד היכן צריכה להגיע המחשבה בלדון לכף זכות. לפעמים אנו לא חושבים, אך כל אחד יכול לחשוב על עצמו, איך היו אנשים אחרים דנים אותי אם היו רואים אותי במצבים מסוימים ולא מכירים את כל התמונה כולה

מישהו עשה דבר שלא תואם את הציפיות והרצונות שלנו, ואז היצר הרע בשיתוף כוח הדמיון שלנו נכנסים לפעולה ומשדרים למחשבה שלנו. כיצד בולמים את ההידרדרות?

הרגש לא נשאר בכעס פנימי אלא גם מביא לידי מעשי השחתה, קריעת בגדים, שבירת כלים, השלכת כספו ועוד. ראו הוזהרתם

אין שום מקרה בעולם שבו מותר לכעוס! אלא שישנם מקרים שבהם מותר לנו להראות את עצמנו ככועסים, אבל לכעוס באמת אסור לעולם

חשיבותו של המפייס את העני, והמעניק לו את ההרגשה שהוא חש את סבלו, רבה יותר מנותן הצדקה

מדוע "נמאס לך"? למה אינך שבע רצון? איך זה שאתה מאוכזב? משום מה אתה חש ש"זה לא זה"?

גם אצלך מתרוצצות בראש כל הזמן מחשבות ביקורתיות ומאשימות כמו "הייתי צריכה יותר להתאמץ, לא עשיתי מספיק", "זה באשמתי, אני אישה לא מסודרת", "אני לא בסדר"? אם כן, הכתבה הזאת בשבילך

כמעט כל אדם עובר איזה קושי בחייו, זה יכול לנבוע מסיבות רבות ושונות: יתמות, הורים גרושים, מעבר מסגרת לימודים, מעברי מגורים, תלמידים שהשפילו, הורה חולה במחלה נפשית, בן/ת זוג עם טבעים קשים, כשלון בלימודים או קריירה. ישנם שעוברים טראומה קשה: תאונה קטלנית, פיגוע, מוות של קרוב משפחה ועוד. קושי וטראומה יוצרים חסימה רגשית בנפש. איך משחררים? דרכי הטיפול....

מי מאיתנו לא כועס מדי פעם. בעקבות מצבי ההתפרצויות הפתאומיים, מופר השקט והשלוה שהיה בבית, מרגישים שיוצאים מן הדעת... נזעקת זעקה נואשת: הצילו! מה עושים?... איך מתמודדים? דרכי הטיפול...

הביקורת והשיפוטיות, שאך לפני דור אחד או שניים היו מורחקים וזרים לעם ישראל, מצאו בדורנו מקום של כבוד. מה עושים? מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך

כמה מעצבן ומתסכל כשאתה כל כך רוצה משהו ומתאמץ להשיג אותו, והחבר או השכן שלך מקבל אותו בלי מאמץ. בסתר לבך אתה אכול קנאה, ושואל את עצמך - איפה הצדק?! כיצד נוצרת הקנאה, מהן ההשלכות שלה, וכיצד ניתן להתגבר עליה?

ברגע שאני לוקח אחריות, החיים שלי יותר בשליטה כי אני רואה את המציאות ואת תוצאות החיים כדבר שתלוי בי, בבחירות ובהחלטות שלי.

כולנו חיים בתוך פרדוקס מחשבתי מוזר: אנו מתעקשים לשתות משקה דל סוכר, אבל לא מוותרים על הקינוח. מתווכחים עם הבנק על גובה העמלות, אבל מבזבזים לא מעט. האם אנו לא שמים לב לסתירה שבהתנהגותנו?

פעמים רבות אנו מוצאים את עצמנו אומרים משפט ומתחרטים עליו. לעתים קורה שאדם מסוים מותח עלינו ביקורת, ואין לנו יכולת לענות בו במקום... כיצד נוכל להשיב לעצמנו את הספונטניות האבודה?

"ולמה לא אהיה"?, רטנתי, "לו היה עובר עליך שבוע כמו שעבר עלי לא היית נראה אחרת". "כלומר, אתה מאמין שתחושתך האישית היא פועל יוצא של המציאות האובייקטיבית"?, שאל בעודו סוקר בעניין חלון ראווה של חנות לכלי בית. דבר אחד יאמר לזכותו של ידידי - זאת לא הצגה

חיי האדם המודרני רוויי לחצים ונוגדי טבע. הוא נולד אל שכונת קוביות בטון ונע בקופסאות מתכת. ניזון מהמצוי סביבו מבלי לבחון את איכותו הבריאותית ואומר את מה שנחשב. חייו מושתתים בדרך כלל על המוסכמות החברתיות הרווחות בסביבתו והוא מתקשה לבטא את נקודת האמת הפנימית שבו

אדם השואף להגיע לשלמות הראויה בתיקון מידותיו ועיצוב אישיותו כראוי, עומד לא פעם נבוך בשאלה מהי הדרך הטובה ביותר לטהרת הנשמה מכל משקעי העבר, מההרגלים ומהזכרונות שנחרתו בנפשו לאחר החוויות השליליות שחווה או שראה בשנות חייו

כל פרטי הבריאה נועדו לאפשר לנזר הבריאה, האדם, לבנות את עולמו הרוחני באמצעות קיום המצוות

"היה כדאי להקב"ה לברוא את העולם למשך ששת אלפים שנה כדי שיהודי יזכה לומר פעם אחת בלבד במשך זמן הבריאה 'ברוך הוא וברוך שמו'"

כשם שהמים מנקים את האדם, מטהרים אותו בטובלו בהם, מחיים את הכל בשתייתם ומקיימים את העולם, אף התורה כן. וכשם שהמים נמצאים בגופו של האדם בכל רגע ורגע ואם ינסה לחיות מבלי שיהיו מים בגופו אין לו קיום, כך נדרשת והכרחית היא התורה לאדם, ואם יפרוש ממנה, הרי הוא כפורש מן החיים

בפרקים שלפנינו נתבונן יחדיו בנפלאות ה "רגע של תורה". רגע שבכוחו להאיר את נשמת האדם, לקיים את הבריאה, ולהעניק שכר בל יתואר לאדם המשכיל להבין את גודל יקרת תורתו של הבורא ואת משמעות חלקיקו הקטן של הזמן

בבואנו לקבוע את מקום הלימודים של ילדינו, עלינו לזכור כי במקום זה ישהו ילדינו כחצי יום ויותר במשך שנים ארוכות(!). ובפרט שמדובר בשנים גורליות ביותר מבחינת עיצוב אישיותם, מצב בריאותם הנפשית והפיזית וקביעת רמת השכלתם

אחד מתחלואי הגישה החינוכית בזמנינו, היא ההקצנה הנתפסת אצל רבים בשאלה אם להעניש. יש הפוסלים כל סוג של ענישה ולעולם אינם תקיפים ביחסם לילדיהם לא במעשים ואף לא בדיבורים, גם כאשר הילד מגזים שוב ושוב בהתנהגותו השלילית. ויש האומרים: "ללא מכות הילד לא יתחנך". ולכן הם נוקטים בדרך זו כשיטה קבועה בחינוך