ד' מיתות בין דין

חז"ל אמרו שהיהודים הם רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. בתורה נאמר "ונתן לך רחמים ורחמך" - הקב"ה נוהג במידת הרחמים, ואין מטרתו להעניש. חז"ל אמרו שבית דין שהיתה הורגת אפילו רק פעם אחת בשבעים שנה היתה נקראת בשם "בית דין קטלנית"! כי דבר שכזה לא היה מצוי כלל. התנאים אמרו על עצמם, שאם הם היו דיינים בבית דין - הם לא היו הורגים אדם לעולם! (מסכת מכות דף ז, עמוד א).

 

ראשית כדי שלא יהיו טעויות - אין היתר ביהדות להרוג איש מזה יותר מאלפיים שנה, וגם לפני כן נאמר בגמרא שבית-דין שהיתה הורגת אדם פעם בשבעים שנה היתה נקראת בית דין קטלנית (!), וגם אז - היו צריכים 23 דיינים כדי לשפוט אדם (!), אזהרה רשמית רגע לפני ביצוע החטא (!), תשובה רשמית מן החוטא שהוא אכן מתכוון למרוד (!), שני עדים נאמנים והוכחות.

במילים אחרות, רק אדם שמאוד מאוד רוצה למרוד במצוות בפרהסיה על מנת להכעיס את הציבור - היה מסוגל להגיע לידי מיתה בבית דין. ולכן אמרו שבית דין היתה הורגת רק פעם בשבעים שנה, כי היה נדיר מאוד שיהיה אדם שיבקש למות, וימרוד בכוונה במצוות בפרהסיה ויודיע שהוא רוצה לחטוא רק כדי למרוד בתורה. וכמו שסיפרו חז"ל בגמרא על אדם אחד שהיה מהלך על הסוס בשבת במטרה להראות לקהל היהודי שאין סמכות לחכמים במצוות, והרגוהו בכדי להסיר מכשול מוסרי חמור זה. כך שודאי לא היו בתי הדינים הורגים אנשים מסכנים שחטאו בשוגג, אלא היו עוסקים בפועל רק במקרים נדירים מאוד של אדם שמבקש לפרוץ גדר, ולהכשיל ולהחטיא את הרבים נגד התורה והחכמים, מתוך מטרה למרוד בתורה ולהכעיס (כשם שלהבדיל יילך עכשיו יהודי ביום השואה ברחוב ויניף דגלים של נאו-נאצים, ויהיה מובן שמטרתו לפגוע ברגשות הציבור, ועונשו ודאי יהיה חמור יותר ממקרים אחרים של פשיעה רגילה, כך להבדיל, טיפלו חז"ל רק במקרים קשים של אדם שביקש מלכתחילה לפגוע בהלכה ורגשי הדת של הציבור במזיד).
 

כך שאין הדינים ביהדות דומים לאלו של הנוצרים או המוסלמים שהיו רוצחים אנשים על ימין ועל שמאל, שורפים נשים בתור "מכשפות", והכל פי גחמת ליבם ודעת מנהיגיהם האכזריים. לא כך היא היהדות, עליה נאמר "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". על כן אומר הנביא בשם ה´ (יחזקאל, פרק יח): "הֶחפוץ אחפוץ מות רשע (?!), נאום ה´ א-לוהים, הלא בשובו מדרכיו וחיה", וכן נאמר "כי לא אחפוץ במות המת נאום ה´".
  
עם זאת קיום המצוות אינו דבר פשוט, שכן אמר הנביא בשם ה´ (ירמיהו, פרק לג, כה): "כה אמר ה´, אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי". העולם מתקיים עבור תכלית האדם, ואי קיומה עשוי להביא לכליון העולם. אף על פי כן אנו רואים שפיקוח נפש דוחה שבת, ואפילו ספק פיקוח נפש דוחה שבת. לאור נתונים אלו מובן כי המיתה היתה תמיד האפשרות האחרונה ביהדות. למעשה דיני-נפשות הם כה מפורטים ביהדות, עד שקשה להאמין שאי פעם התבצעה הריגה שכזו במציאות. נראה שחלק מן הדינים ביהדות ניתנו גם בתור "תמרור אזהרה", על פיהם יכול האדם לדעת את חומרת החטאים, למען ידע להתרחק מהם. 

 

בברכה,

דניאל בלס