חרדים בלימוד תורה

לכבוד השואל, 

מובן מדברי חז"ל שצריך לעסוק גם בגשמיות. ומשנה מפורשת היא: כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וכו'. (אבות ב-ב). רק שתמיד היה המושג בכלל ישראל, שישנם שבטים (שהם בעצם היו סוג טיפוס מסויים בכלליות)  שנוטים בטבעם לעסוק יותר ברוחניות, ושבטים שנטו בטבעם לעסוק יותר בגשמיות. וע"י שאלו שעוסקים בגשמיות מרוויחים את שכרם, היה ביכולתם לתמוך בלומדי תורה  - אלו שהיו מקדישים רוב ימיהם לעסוק ברוחניות. וזה היה נקרא בדורות הקודמים: "הסכם יששכר וזבולון."

והסיבה שכהיום נשתנו הדברים, היא משום שהאיזון המיוחד הזה, שהיה תמיד קיים בין אותו אחוז מן  הכלל העוסקים במשלוח יד, ובין אותו אחוז מן הכלל  העוסקים בלימוד התורה רוב היום, אבד את איזונו לאחר מלחמת העולם השניה.  

דרך התורה היא דרך האמצעית והמאוזנת. בכל הדורות היה המושג הנזכר, של שבט יששכר - לומדי התורה, ושבט זבולון - המתפרנסים ממעשי ידיהם ותומכים בלומדי תורה. וכן היה מושג של שבט לוי, לומדי התורה מתוך הכלל (רמב"ם הל' שמיטה ויובל, פרק יג - יג), שקבלו פרנסתם דרך המעשרות - כאשר רובם של ישראל היו עובדים במשלוח יד (וכמו שנזכר בתהילים "יגע כפיך כי תאכל"). החלק מן הכלל והשבטים שהיו עובדים, היה ביכולתם לפרנס את משפחות אחיהם הלומדים, ובכך גרמו לאיזון הדרוש בתוך הכלל.

לאחר מלחמת העולם השנייה, נגרם חוסר ניכר באיזון הקיים, ורובם ככולם של הנשארים לפליטה - בין בארץ ובין בחו"ל (כגון בארצה"ב) - היו עובדים יום שלם. וכשבא הרה"ג רבי אהרן קוטלר ז"ל לארצה"ב לאחר המלחמה, וראה שאינו קיים  המושג של לומדי תורה המקדישים את כל שעות היממה ללימוד, עמד ויסד כולל ללימוד יום שלם. וכפי שהבנתי, אחריו נמשכו שאר מוסדות החינוך הישיבתיים של אז, שראו את זה כחובתם למלא את החסר אחרי השואה הנוראה, וחינכו לבנים וגם לבנות לשאוף לחיים של לימוד התורה בעיקר להמשך כל ימי חייהם. וכן נמשכו עולם הישיבות לחנך בארץ.

כעבור 40 שנה פלוס מאז, כבר הגיע המצב חזרה לאיזון, בהיות הכוללים ולומדי תורה ליממה שלמה מתרבים, והם מתפרנסים ע"י אלו שעבדו בדור או שני דורות הקודמים להם.

לכן כהיום חוזר הדבר לאיזונו וכמו שפסק הרמב"ם, שגם חלק ניכר מלומדי התורה עוסקים גם ברוחניות וגם בגשמיות.

בברכה, 

רב נחום