הקב"ה יצר את העולם ואת בני האדם לפי מה?

ראשית אבקש להקדים, שהמילה "תורה" היא מלשון "הוראה", כלומר מצווה. והכוונה במאמר חז"ל היתה, שהקב"ה יצר את העולם ואת בני האדם על פי הצורך שקבע בקיום המצוות של התורה.

כך לדוגמה, אצל צפרדעים לא קיים מושג של הורים, אלא כל הצפרדעים מתאספים ומשריצים ביחד את כל צאצאיהם במקום אחד, מבלי לגדל משפחות שיש בהן אב ואם.

הסיבה שאצל בני אדם קיים הטבע של יצירת משפחה בה יש אב ואם שמגדלים את ילדם בשיתוף, הוא בגלל שמלכתחילה רצה הבורא לתת לנו את מצוות כיבוד הורים. אם לא היתה מצוות כיבוד הורים (ומצוות נוספות שנוגעות לתא המשפחתי), אז הקב"ה לא היה יוצר במציאות האדם את המושג של משפחה המורכבת מאב ואם.

וכן בכל מצווה ומצווה, בגלל תוכנה והמטרה הרוחנית הגלומה בה, נבראנו דווקא בצורה זו ולא בדרך אחרת. מכאן יוצא, שהתורה היא ספר הוראות היצרן שעל פיו נברא העולם. והרבה עומק ועיון קיים במאמר קצר זה.
 

כעת, שאלת כיצד המצוות בתורה נקבעו לפני בריאת העולם, כאשר חלק ממצוות אלה נועדו לזכירת אירועים היסטוריים שעדיין לא התרחשו, כגון מחיית זכר עמלק.

שתי תשובות לשאלתך, המשלימות זו את זו:

- המצוות נקבעו לפני בריאת העולם לתיקון הנשמות במימד הרוחני (וכפי שמסרו חז"ל: "לא ניתנו מצוות אלא לצרף בהן את הבריות"), כך שהמאורעות ההיסטוריים החומריים נקשרו לטעמי המצוות בהכוונה אלוקית. כך לדוגמה, חז"ל מספרים על אברהם אבינו שקיים את כל המצוות עוד לפני שניתנה התורה לישראל, ופירוש הדבר שהוא קיים מצוות כמו אכילת מצות בפסח, למרות שעוד לא ניתן הטעם למצווה זו ביציאת מצרים. יצאת למד שיש טעם רוחני ואלוקי לכל מצווה ומצווה בתורה, גם מבלי הטעם החיצוני וההיסטורי שבה. כך לדוגמה, מחיית זכר עמלק היא בפנימיותה מצווה רוחנית של עקירת הרע מקרבנו, ולכן מצווה זו נקשרה במחיית העם העמלקי שייצג את התפיסה השלילית שיש לעוקרה. תיאורטית, אם לא היה עמלק, היתה מצווה זו נקשרת לעקירת הרוע מקרבנו באופן שונה, או על ידי מחיית עם רשע אחר שהיה מזדמן לייצג רוע זה בהיסטוריה.

- אם כי למעשה, גם הטעם ההיסטורי והחומרי של המצוות נקבע בבריאת העולם, כי הקב"ה הרי יודע את העתיד מראש, ומכוון את ההיסטוריה של כל העמים באופן מתוכנן לצורך מצוות התורה. ה' מכוון את המלכים לפעול כפי שהם פועלים, כפי שנאמר במשלי (כא, א): "לב מלך ביד ה', על כל אשר יחפץ יטנו".

הסבר זה לא סותר את הבחירה החופשית של העמים, שכן אמרו חז"ל: "מגלגלין זכות על ידי זכאי, וחובה על ידי חייב" - פירוש הדבר, שכאשר עם כלשהו בוחר מרצונו להיות רשע ולפשוע, ה' שיודע זאת מראש מכוון את מעשיו כלפי בני ישראל כאשר עליהם להיענש. וכן תמיד יש בחירה חופשית ליחידים בכל עם, כגון רות המואביה ורחב שבחרו מרצונם להצטרף לעם ישראל.

ומכאן שה' צפה מראש את מעשיו של העם העמלקי עוד בטרם נברא העולם, וגם כיוון את רשעתו של עם זה כדי שתכוון כלפי בני ישראל לפי הטעם והצורך של המצוות.

עוד בעניין מצוות מחיית זכר עמלק, חשוב להוסיף, שעמלקי שקיבל על עצמו שבע מצוות בני נח, לא ייהרג על פי התורה. וכן עמלקי שהתגייר, יכול להיות יהודי צדיק! וכפי שאמרו חז"ל בדעה אחת בגמרא: "מבני בניו של המן הרשע לימדו תורה בבני ברק" (המן הרשע היה כידוע מבני עמלק, אך צאצאיו שהתגיירו נהיו מלמדי תורה).

ההסבר בדבר, הוא שהמצווה של השמדת עמלק, היא בראש ובראשונה מצווה רוחנית נצחית, של השמדת העמלק שבתוכנו (שהרי מצוות התורה אינן זמניות, ולא ייתכן שה' ימסור מצווה שתיגמר בדור מסויים).

העמלק מייצג את היצר הרע והמלחמה בעקרונות התורה. לא מן הסתם בחר העם העמלקי במדבר לרדוף באכזריות דווקא את המסכנים שבעם ישראל, את הזקנים ואת הילדים. העם העמלקי ייצג את הרשעות הזו, שבה התורה נלחמת. אך עובדה היא שגם עמלקים יכולים לחזור בתשובה מרשעתם, ולא יהיו נקראים עוד בשם עמלק. כי "עמלק" לא נועד להיות שמו של עם, אלא הייצוג של מידות אכזריות של מדינה, כדרך הלשון שאומרים היום "הם מתנהגים כמו סדום ועמורה". וכמו שצריך להתרחק ממידת סדום, כך התורה נלחמת בעמלק שבכל דור ודור, ודורשת מאיתנו לבער את העמלק שבתוכנו. ומכאן שמצוות מחיית זכר עמלק היא מצווה נצחית.

"כל המרבה דברים מביא חטא" (פרקי אבות א, יז), לעניות דעתי הכוונה היא שאין להוסיף מדעתך האישית איסורים על התורה, שלא נמסרו ע"י הפסיקה ההלכתית. כי מי שמוסיף מדעתו האישית סייגים והגבלות על עצמו, סופו שמתוכם יבוא לידי מכשול ועוון. ייתכן שאימרה זו מתקשרת למושג אחר בגמרא שנקרא בשם "חסיד שוטה".

חסיד שוטה הוא אדם שמחמיר על עצמו מדעתו מעבר לדרישה ההלכתית, ומתוך ההגזמה שבהנהגותיו הוא מגיע לידי חטא, כך לדוגמה, אם בזמן שהוא מתפלל הוא רואה לפתע תינוק טובע בנהר, במקום לקפוץ לנהר ולהצילו מיד, החסיד השוטה מתמהמה כדי להסיר תחילה את התפילין שבידו ובראשו, ובינתיים התינוק טובע ומת (דוגמה זו הובאה מהתלמוד הירושלמי, מסכת סוטה, פרק ג', הלכה ד'). הרמב"ם מכנה בשם "חסיד שוטה" את מי שמקדיש את כל ממונו (הלכות ערכים וחרמין, פרק ח', הלכה י"ח), כי מתוך מעשה שכזה יביא על עצמו ועל משפחתו עניות וחרפת רעב.

הרב המאירי מגדירו "חסיד שוטה" בלשון זו: "עניין חסיד שוטה הוא שמתחסד ביותר מדאי אף במה שחסידותו גורם נזק או לעצמו או לאחר; כגון שמתענה בכל יום, או שרואה אשה טובעת בנהר ואומר איני יורד להצילה כדי שלא אסתכל בערווה, או שראה תינוק מבעבע בנהר ואומר אחלוץ תפילין קודם שאכנס." (בית הבחירה להמאירי, סוטה כ, א).

 
בברכה,
דניאל בלס