איפה האדם עצמו בתוך כל המצוות

לכבוד השואל, 

נראה מדבריך, שאתה מסתכל על התהליך של המצוות באופן הפוך. 

לעולם אמרו חז"ל, "אמר רבי ישמעאל: עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, שנאמר לשמור את דרך עץ החיים, דרך זו דרך ארץ, ואחר כך עץ החיים זו תורה. (ויקרא פרשה ט ג) 

הרי שהשלב הראשון קודם קיום המצוות שהיא התורה, היא להיות "אדם" בבחינת "דרך ארץ". וכלול בזה שהאדם צריך מקודם להיות עצמו, וכידוע שיש לכל אחד בעולם שורש נשמה מיוחדת, המגלה את עצמה דרך מידותיו הפרטיים של כל אדם, וכמו שלימדונו חז"ל: כשם שאין פרצופיהם דומים, כך אין דעותיהם שוות" (סנהדרין ל"ח, א') [בלשון הקדמונים המילה "דעות" היתה מילה נרדפת ל"מידות" (וכמו שמצינו ברמב"ם בהלכות דעות); הרי שייחודיות של הנשמה המתגלה דרך הפנים שמשתנה אצל כל אחד, ג"כ מתגלה דרך המידות השונות שנמצאות אצל כל אחד בטבע].

 ונמצא שמקודם צריך כל אחד להתנהג ביושר וב"דרך ארץ", ואח"כ הוא צריך למצוא את הביטוי המתאים לכוחות נפשו המיוחדות (כמובן רק באופן שבתוך גבולי ההלכה). ורק אח"כ הוא מגיע לקיום התורה והמצוות אשר חיובן שוה אצל כל אחד ואחד. 

אם כן, כשאתה מתחיל מחיוב קיום המצוות, ואח"כ אתה שואל איפה המקום לייחודיות האדם, הרי אתה מסתכל על זה הפוך, כי לעולם ייחודיות האדם צריך למצוא את בטויו עוד קודם שהאדם מגיע לקיום המצוות. 

ואחרי שבן אדם נותן מקודם ביטוי לייחודיות שלו דרך מוצאות כשרות, אז בבואו לקיים את המצוות וההלכות אינו מרגיש חסום; להיפך, הוא מחפש את האפשרות "לעשות משהו" בשביל היחס והקשר שלו לבורא העולם.

בברכה, 

רב נחום