מהי גאווה , מה סימניה ואיך מטפלים בה?

לכבוד השואלת, 

כפי שהבנתי, הרגשת הגאוה היא הרגשה ש"אני הכי גדול" מכל מי שסביבותי. 

זה יכול להתנפח בפרט עקב הצלחה אמיתית שיש לבן אדם בתחום מסויים, אשר בתחום הזה הוא באמת יותר מוכשר ומוצלח משאר אנשים שמסביבו. 

הדרך לעבוד על זה, היינו, להכיר שכל ההרגשה הזו נובעת מפני שמסתכלים  רק על כל הנעשה "תחת השמים" - כלומר, בתחום העולם הזה;

וכאשר האדם מרגיל את עצמו להכיר שיש עוד חלק למציאות, החלק ש"למעלה מן השמים" - כלומר, שכל מה שאנו רואים כאן הוא רק "חצי תמונה", ושה"תמונה השלמה" כוללת גם מה שנעשה בעולם הזה התחתון, וגם מה שנעשה בעולם העליון, ומרגיל את עצמו לחשוב: "עד כמה שאני אהיה גדול יותר מכל אנשי העולם בתחום מסויים ( או אפילו בכל התחומים), זה רק בתוך חצי העיגול הזה של עולם  התחתון; אני עדיין איני נחשב לכלום כלפי העולם העליון - אז הוא יתחיל להרגיש יותר ויותר "ענוה" - כלומר, הרגשה של "אני לא הכי גדול". 

והואיל והמציאות האמיתית היא רק בצירוף של עולם תחתון וגם עולם עליון, על ידי שאדם מרבה במחשבות הנזכרות המביאות אותו  להרגיש יותר ויותר פעמים ש"אני לא הכי גדול", הוא מתקרב יותר להיות בקשר עם המציאות האמיתית. 

וכאשר כל פעם מתברר לו יותר ויותר, שלא שייך הרגשת הגאוה אלא ממי שמתעלם מן המציאות השלמה, ורק אצל אדם כזה שעושה את עצמו, בדוקא, "עיוור", שולט הרגשת הגאוה, אז הוא רוצה יותר ויותר להיות בקשר עם המציאות האמיתית ולא מנותק, והוא מתרכז על ציורי ורגשי ענוה. 

ועיייני ברמב"ם הלכות דעות פרק ב', שצריכים להרבות הרבה מאד במחשבות של "ענוה" בכדי לצאת מן ההסתכלות הקיצונית של גאוה, ושע"י המחשבות של ענוה יוכל לחזור למקום של איזון ושלימות המידות. 

בברכה,

רב נחום