תביעה, כן או לא?.

שלום לכבוד הרב. ברשותו, אני מבקש לקבל חוות דעתו ואלה הדברים בפירוט. התאלמנתי לפני שלוש וחצי שנים. כחצי שנה אחר כך פגשתי אשה איכותית גרושה פעם שנייה. היא בסוף שנות החמישים שלה ואני בתחילת שנות הששים שלי. למעלה משנתיים היינו בקשר שייעודו היה נישואין. מיד עם תחילת הקשר הודעתי שאני רואה נישואין כמטרת הקשר אלא שבעתיד הקרוב לא אהיה מוכן לכך עדיין. לשמחתי הדבר התקבל בהסכמה מוחלטת. מאחר ואני מקפיד להיות פתוח וישר, חזרתי מידי פעם, לאורך חצי השנה הראשונה, והזכרתי זאת. במיוחד כשהקשר התהדק ואהבה טובה וישרה התפתחה בינינו. היחסים בינינו היו מצוינים עם הערכה הדדית וחיים טובים. כל אחד בביתו. לאחר כשנה הרגשתי שאני הולך ונהיה בשל לנישואין והתחלתי לדבר על כך. במבט לאחור, ככל שאני דיברתי על כך, התגובות שלה היו לא לעניין. משונה, אבל בזמנו לא נתתי לזה חשיבות. היה לי מוזר ולא ברור. מידי פעם העירה שיפה מאוד שאני בשל יותר אבל אנחנו לא מתקדמים. בהמשך זה חזר על עצמו שוב ושוב, ´אנחנו לא מתקדמים´ בזמן שאני בהחלט מתקדם לעומק ההרגשה שלי. האהבה ההדדית הייתה רבה והיא דיברה על כך שחשוב לעשות מאמצים לשמר אותה. אני התנהלתי בטבעיות והתחלתי לסבול מהתגובות הלא ברורות שלה. ככל שעשינו פעילויות מקרבות לקראת חיים משותפים, היא התלוננה שלא מתקדמים. כשבילינו שבתות יחד עם ילדינו, בסיומם אמרה שהיה מצוין אבל לא מתקדמים. יצאנו לחפשה משפחתית עם הילדים שלי שכולנו נהנינו בה, כשחזרנו התלוננה שלא מתקדמים. יותר ויותר עלה הקונפליקט שלה, הרצון העז להתחתן איתי מול פחדים שלה המבוססים, לטענתה, על מטעני ילדות וניסיון הנישואים הקודמים שלה. בעבר היא טופלה בנושא אבל הסתבר שהדברים לא נפתרו. המשכנו תוך חיכוכים מידי פעם אבל היה לנו ברור שאנחנו עושים הכל כדי להתקדם. עבר עוד זמן עד שחזרתי ואמרתי שכך לא ניתן יהיה להמשיך מאחר וזה סותר את מהות ותכלית הקשר בנינו. היא לא הסכימה לוותר אבל לא עשתה הרבה לשנות. היא התקרבה והתרחקה שוב ושוב. לא יכולתי יותר. ביקשה שנלך לטיפול זוגי וכך עשינו. מטפלת ידועה ומצליחה. אני הייתי מחויב ועבדתי בטיפול והיא הייתה כמו צופה מהצד. המטפלת עימתה אותה עם הסתירה שבהתנהלותה אבל זה לא השפיע עליה. זה היה שנתיים מאז שהיינו יחד ובצורה מכובדת ומאוד כואבת נאלצתי להיפרד. כשלושה חודשים אחרי כן נוצר קשר כשהיא אומרת שיש לה תובנות חדשות, שעשתה עבודה ועכשיו היא מוכנה לזוגיות מחויבת וזורמת. טענה שהבינה ועבדה עם מטפלת נוספת על הדברים והתגברה על המחסומים שלה. שמחתי מאוד. החיבורים והאיכויות היו תמיד מיוחדים בינינו. מיד כשחזרנו לקשר חזרו הקשיים שלה. אני בסבלנות ותמיכה עזרתי, עודדתי, תמכתי, הכלתי הרבה תסכול. היא התחילה במסכת של בריחות הלוך וחזור. 'בריחה', כך קראנו לזה. אמרה שלא מתגברת ורואה שהקשר לא אפשרי. יום אחרי חזרה עם הבטחות ולמחרת עזבה שוב. חזרה וביקשה שאקבל אותה חזרה. הלכתי והתעייפתי. הייתי סחוט רגשית. אחרי כמה פעמים כאלה הבינה שלא אסכים כבר ואז באה אלי עם תכנית והתחייבויות תוך שהפתיעה אותי והגישה לי בכתב מספר נקודות שמתחייבת עליהן לבנייה וחיזוק הזוגיות. באחד הסעיפים כתבה "אם אברח שוב אני חייבת לך עשרת אלפים ₪.". במחשבה לאחור, נראה לי שבנקודה זאת הייתי צריך לדחות אותה סופית אבל נטיתי להאמין לה והנחתי שזה ייזכר כקוריוז ועתיד טוב לפנינו בעז"ה. ידועה לי מאוד ההקפדה שלה על כסף ולכן הייתי בטוח שאם היא לוקחת על עצמה התחייבות כזאת, כנראה שהפעם פתרה את הקשיים שלה והנה יוצאים לדרך בונה. חזרנו, ולמחרת שוב ברחה. אמרה שרואה שהקשר לא יוכל להתממש. בפעם האחרונה, לפני שלושה חודשים, פנתה אלי במכתב ארוך, מפורט ומנומק בו הסבירה עד כמה אנחנו יכולים להיות זוג מושלם, עד כמה היא רוצה בי ועד כמה נוכל לעשות טוב אחד לשני. כתבה כמה שהיא מעריכה את העמידה והתמיכה שלי בה מול הזיגזגים שעשתה בחודשים האחרונים. תוכן הדברים הראה שינוי בתובנות שלה. בהכרה שלי היינו זוג מצוין עם יכולת לבניית חיים עשירים ומספקים, ללא המגבלה העצומה שלה. התקשרתי אליה כדי לשמוע ולדבר. עוד באותו ערב שוב, כאילו לא עברנו דבר, חזרה על כך שזה לא ילך. שחשבה שהתגברה אבל נראה לה שעדיין לא. בזה, לפני חודשיים, זה נגמר לחלוטין. נשברתי, נפגעתי והרגשתי מנוצל. ניסתה, ללא השקעה ראויה, להתמודד עם הקשיים האישיים שלה תוך כדי ניצול המוכנות והתמיכה שלי. לא ביקשה סליחה ולא הביעה צער. בשיחה האחרונה אמרתי לה שאני מצפה שתעמוד בהתחייבות הכספית שלה והיא אמרה שהיא לא מדברת על זה. ציינתי שאני עומד על זה והזכרתי לה שהלכות בין אדם לחברו אינן פחותות בחשיבותן מבין אדם למקום. הקשר בנינו ניתק לחלוטין ואני הולך עם הרגשה קשה על הקשר הזה ומה שנגרם לי ממנו. אמרתי לעצמי שלא אלך אחריה לעורר אותה לבקש סליחה ולא אדרוש את הכסף שלה. פשוט אתן לדברים לשקוע ואמשיך הלאה. אמרתי לעצמי שההתמודדות שלה היא מול הקב"ה. אבל נראה לי מחשבתית ואולי הלכתית שזה לא נכון. אם יש לי טענות כלפיה עלי לתבוע אותן כאן בעולם הזה. אני לא רואה דרך להביא אותה לדיון בנינו אלא רק ע"י צד שלישי. כאן ההתלבטות הגדולה שלי. האם ללכת לתביעה נגדה או לתת לזמן להקל על עגמת הנפש הרבה והפגיעה הרבה שפגעה בי לאורך זמן. מה ההיבט ההלכתי בעניין כזה?. אודה להתייחסות הרב לכך. בתודה ובברכה, ובשורות טובות, גיל