האם הרמב"ם סבר שאין שדים?

שלום וברכה,

 

רוב המפרשים הבינו שהשדים הם בריות נוספות שה' ברא בעולמו, ושחז"ל תיארו מציאות זו כפשוטה.

אך הרמב"ם אכן סבר שחז"ל תיארו שדים בדרך של משל, ושמדרשים על שדים נועדו לתאר התמודדויות נפשיות עם יצרים שונים, וההתגברות עליהם, ואלו תוארו בדרך ציורית זו. בגמרא אנו יכולים לראות שהיצורים שנקראו בשם "שדים" מעולם לא נגעו אפילו באצבע באף אדם, ואפילו שדים מבעיתים שמתוארים בצורת תנין ענק עם מספר ראשים, והגיוני שיצור אדיר שכזה יהיה מסוגל לנשוך ולאכול אדם, אך בסיפורים עליהם השדים אף פעם לא נשכו אדם, לא קטעו איברו של אדם ולא פצעו אף אדם בצורה פיזית. מכאן הרמב"ם יכל להבין שהגמרא לא באמת ייחסה לשדים גוף מוחשי של תנין ענק וכדו', אלא דמותם נאמרה רק בדרך ציור והמחשה, ולכן הנזקים היחידים שעשו לפי המדרש לא היו מוחשיים: לדוגמה שהיו השדים גורמים לחולי בנפש, או למחלה, או שהיו מבהילים את הבריות. ודברים אלו אפשר לראותם כנוגעים רק לנפש והפנימיות של האדם, כאשר דמות השד היא רק לצורך ההמחשה של הכוחות הנלחמים באדם.

 

יש לדעת שישנם מדרשים רבים שלא נאמרו כפשוטם לכל הדעות, כגון שהגמרא מספרת על אמוראים שראו ציפור שראשה מגיעה עד השמים, או דג שבנו עליו עיר, וכיוצא באלה המשלים שלכל הדעות נועדו לתאר רעיונות מוסריים על עם ישראל. וכמו שיש משלים בגמרא על שועל מדבר, ואפשר תמיד לשאול: הרי נאמר במפורש שהיה "שועל", ושהשועל הזה היה "מדבר"? אלא שהסיפור על השועל מייצג מקרה אחר לגמרי שנוגע לבני אדם, ויש לו מטרה מוסרית ללמד רעיון מסויים.

לצערנו לא קיבלנו מסורת ברורה לגבי מדרשים, ובימינו קשה מאוד להבחין מתי מדרש מתאר מקרה שהיה כפשוטו המילולי, ומתי מדרש מצייר לנו רעיון מוסרי רק בדרך משל וציור. זו אחת הסיבות לכך שאין לומדים הלכה מן המדרש.

 

בברכה,

דניאל בלס