סייג לעבירה

לכבוד השואל, 

לא יצא לנו להעביר את השאלה לרב זמיר כעת, וכממונה להשיב תשובות באתר, אנסה להשיב על שאלתך בעזרת השם. 

הכלל בעבודת השם, שאין ללכת קיצוני. 

כל מה שנאמר לגבי שמירת העניים, נאמר בעיקר כאשר אדם מתבונן בראייה ונותן למחשבותיו ללכת ולרגשותיו להעלות (שזה נקרא בהלכה: "מסתכל"). אמנם ראייה בעלמא במקומות המגולים, כשאינו מתבונן בדבר כלל ומיד מסיח דעתו אינו אסור - ראה משנה ברורה סימן עה ס"ק ז' בשם הפרי מגדים. 

ולכן, בהחלט יתכן, שאם אתה מכריח את הגוף לעשות משהו שאינה טבעית לה ולמנוע אפילו כל ראייה, שהגוף "תמרוד" נגד האכיפה הזו, ויכול לגרום ליותר מחשבות. 

לכן אין ללכת קיצוני, וכל אחד חייב להכיר את עצמו. 

אם הוא טיפוס שמאד רגיש, וכל ראייה גורם לו מחשבות ורגשות, אז נכון, יתכן שהטיפוס הזה צריך "להתנזר" מכל, מכיון שזהו האיזון "שלו";

אבל אם הוא טיפוס רגיל, אז ירגיל את עצמו לאט לאט להתנהג בדרך ארץ ככל האדם, וכמו שכתבת "לדבר עם אשה בטבעיות בלא מחשבות מרחיקות", ורק תהיה עירוני לרגשותיך, ואם תראה באיזה פעם משום איזושהי סיבה שהם מתעוררים , אז תפרוש מן אותה שיחה, ותלך מן אותו המקום, ותסיח את דעתך לענין אחר.

ועל ידי שמירת הגדר באופן מאוזן, אקוה בעזרת השם שזה יעזור לך שלא יהיו לך נפילות קשות, ושתזכה לכוון את הכוחות שלך למקום הנכון בעזרת השם.

בברכה, 

רב נחום