לימוד תורה ועבודה

שלום וברכה

ראשית אכתוב את ההשקפה הנכונה על לימוד התורה בכלל ולאחר מכן אתייחס לחיי הנישואין.

חלילה לחשוב שעצם ההליכה לעבודה יש בו אידיאל כלשהוא, בוודאי שנרצה שכל עם ישראל יוכלו לשבת וללמוד תורה כל היום וכמו שיהיה לעתיד לבוא ועמדו זרים ורעו צאנכם ואנו כולנו נשב ונלמד ונשכיל במושכלות.

ההליכה לעבודה הוא דבר של חוסר ברירה מאחר ואנו חיים בעולם הזה עולם שצריך לנהל חיים תקינים ולמרות שמדובר רק בפרוזדור הרי אין לנו אפשרות לחיות בפרוזדור ללא שנצא להביא טרף לביתנו ועל כן יוצאים להתפרנס כפי הצורך לפרנסת הבית ובכל שאר שעות היום יושבים ולומדים.

דבר זה של יציאה לעבוד הוא דבר שהעושה זאת צריך להרגיש בעצם  פיספוס אדיר וכלשון הגמרא מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה? ורק ההכרח הוא האמור לגרום לו להתפרנס מיגיע כפיו כי אין לו ברירה אחרת והוא מתנחם שזה רצון הבורא ומבין שגם כך הוא עושה את רצון ה' והוא מבין שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, ולמרות שהוא נאלץ להביא טרף לביתו הרי הקב"ה מחשיב את כל שעות היום שלו כלימוד תורה מאחר ואדם זה רוצה בכל לבו ללמוד תורה ורק מחמת אונס הוא יוצא לפעלו.

אם האדם יוצא לעבוד כי נמאס לו ללמוד או כי הוא סבור שאין תועלת בלימוד כל היום ואין צורך בכך הרי הוא מפסיד את כל הנ"ל זאת מלבד שהוא חוטא בכך בעוון ביטול תורה.

דברים אלו פשוטים וברורים ואין עליהם חולק כלל.

נחלקו רבותינו אם כאשר האדם אין לו דרך להתפרנס האם מותר לו לבקש פרנסתו מקופה של צדקה או שעליו לעבוד ולא ליהנות מהצדקה, הרמב"ם סבור שעל האדם ללכת להתפרנס ולא לבקש מקופה של צדקה אולם חלקו עליו כל שאר הרבנים וכתבו שבוודאי מותר וראוי לאדם לקחת את פרנסתו מהציבור כדי שיוכל ללמוד ולהשכיל בתורה. והאריכו להסביר שלא שייך כלל כיום שמישהו יזכה לכתרה של תורה כאשר הוא טרוד בפרנסתו. ועוד כתבו שאף שהרמב"ם אכן סבור שאסור להטיל את עצמו על הציבור כדי ללמוד תורה אבל אם יש מי שרוצה לפרנס את התלמיד חגם בוודאי על התלמיד חכם להישאר בתלמודו ולא לבטל מתורתו לצורך פרנסה.

ועתה אעבור לחיי הזוגיות

אכן דרכו של עולם הוא שהבעל עובד לפרנסתו כאשר אין ברירה וכפי הצורך ולומד כפי יכולתו והאישה מגדלת את בניה לתורה וליראת שמיים וזוהי הדרך הסלולה והרגילה.

אולם לא נשכח שבחור שלכתחילה רוצה לעבוד ללא קשר לצורך המוכרח לכך, מפסיד ממעלת התלמיד חכם וכפי שכבר ביארנו. זאת מלבד שבדרך כלל הדבר בא מהשקפה פסולה במקרה הטוב ומחוסר יראת שמיים במקרה הפחות טוב.

 העול של הפרנסה הוא בוודאי של הבעל ולא של האישה והבעל מתחייב בזמן החופה לפרנס את האשה כמו כל בנות ישראל החשבוות , ובכל זאת האישה שמשכילה ויודעת את מעלת התורה שכל חפציך לא ישוו בה - כל המצוות אינם מגיעות לערך התורה, ויקרה היא מפנינים – מכהן גדול הנכנס ביום הכיפורים לפני ולפנים לקודש הקדשים  ועוד ועוד. הרי היא מגיעה למסקנה שכל עוד שהיא יכולה למשוך את העגלה היא מוכנה לוותר על תענוגי העולם הזה ולהתאמץ הרבה כדי שבעלה יוכל לשבת וללמוד תורה כל היום ובכך היא תהיה שותפה ללימוד התורה שלו.

הדבר דומה לבחורה שנישאה לסטודנט שלומד כעת משפטים או רפואה ואינו יכול להביא טרף לביתו, בוודאי שהבחורה מוכנה להתאמץ ולעשות הכול לשרוד את שנות הלימוד במגורים עלובים ובכל צורה שלא תהיה כי היא יודעת שלאחר מכן יבואו זמנים טובים ובעלה יביא משכורת מרווחת הביתה ושווה לה כל הסבל והקושי למען הימים הטובים שיגיעו, קל וחומר ששווה לחיות חיי עוני ומחסור למשך שבעים שנה כדי לחיות לנצח בחיי העולם הבא בדרגה הגבוהה ביותר שהיא דרגתם של התלמידי חכמים כמבואר בגמרא תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לד עמוד ב אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם ולעושה פרקמטיא לתלמיד חכם ולמהנה תלמיד חכם מנכסיו, אבל תלמידי חכמים עצמן – (ישעיהו ס"ד) עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו.

בוודאי כאשר האישה למרות רצונה הטוב אינה יכולה יותר להחזיק את הבית כלכלית על הבעל האחריות לפרנס אותה ואת בניה אולם כל זמן שהאישה יכולה ומעוניינת ומוכנה להקריב את עצמה למען שמו יתברך ולמען התורה הקדושה אשריה ואשרי חלקה לחיי העולם הבא.

כפי שכבר כתבתי מי שמוכנה להקריב את חיי העולם הזה למען התורה הרי גם אם בתוקף הנסיבות היא כבר לא יכולה להמשיך  בעול נחשב הדבר כאילו היא אכן מקריבה את ימיה לתורה אף אם בפועל היא לא זכתה לכך.

ה' יעזור שכולנו נזכה להתעלות בתורה ויראת שמיים ולזכות לאהבת ה' ויראתו ולעבדו כל הימים.

בהצלחה,

בנימין שמואלי