שיעור תורה או לא

שלום וברכה

הראה לאשתך את הקטע הבא, (7) ספר שם עולם חלק א - פרק יא שמעתי לאיש חכם אחד, שהשיב לאשתו על דבר זירוזה אותו תמיד רק לפרנסה. ואמר לה אמשול לך משל למה הדבר דומה, לאחד שהעלילו עליו ועל אנשי ביתו שזייפו שטרות כסף של המלכות, ורצה להציל את עצמו בטענותיו ולא עלתה בידו, ויצא גזר דינו מאת הממשלה שיקצצו ידיו או ידי אשתו.

ובהגיע הזמן, והביאום לבית המשפט ורצו לקצוץ ידי בעלה, התחילה לבכות בבכי תמרורים כי מה תעשה בבעל גידם וגם שהיא אוהבתו, ותפול לפני רגלי השופטים ותתחנן בשביל בעלה. ויענו לה, שאין להם שום רשות לפטור מהעונשים באשר שנמצאו השטרות המזויפים בביתם, ואם תאמרי שאין עליו שום אשמה אם כן האשמה עליך ואין לך שום עצה כי אם להטיל העונש על עצמך.

ויהי כי ראתה כי כלתה אליהם הרעה ואין שום עצה להפטר מן העונש ורצו ליטול ידיה ולהכניסן תחת הקורנוס, שמטה אותן, כי מכל מקום היא קרובה אצל עצמה יותר. וכן את רעיתי, אף שאת מזרזרת אותי תמיד לענין פרנסה וכוונתך לא לרעה, מכל מקום כשנבוא שנינו לעתיד ליום המוכן לדין על בטול תורה ובטול כמה מאות מצות בימי חיי, ויגזרו גזר דין להכניסני לגהינום [וכמאמרם ב"ב דף ע"ט כל המרפה עצמו מדברי תורה נופל בגיהנם שנאמר וכו`] ותראי זה בעיניך, בודאי תתחילי לבכות על צרותי ותתחנני להצילני שאין בי אשמה. וישיבו לך ויאמרו, אם כן במי האשמה, האם לא עליך שאת בטלת אותו תמיד מתורה ומצות בפיתויך ובזירוזך לענייני העולם הזה, ולא חשבת על ענייני האחרית כלל וכלל, אם כן לכי לגהינום תחתיו. וכשתראי שאין שום עצה להפטר מן הדין, ומלאכי הדין ירצו להשליכך תחתי לבור שוחה של הגהינום, בודאי תצעקי ותחזרי מדבריך ותאמרי אין בי אשמה, לא למדתי מעולם באשר שאני אשה ואין עלי חיוב תלמוד תורה, ועל כן לא ידעתי גודל חיוב האדם לתורה ולמצות, הוא איש שהלך לבית המדרש ושמע מהרב או משאר בעלי תורה גודל חיובו של האדם לתורה ולמצות, וגם הוא יודע ספר בעצמו, אם יש אשמה, עליו היא האשמה ולא עלי. כלל הדבר, את רעיתי אוהבתי רק כל זמן שאין מביאים לבית המשפט, אבל בעת היסורים, בכל כחך תתחכמי להציל עצמך [כי אפילו הגוף והנפש שהיו בודאי אוהבים נאמנים זה לזה כל ימי חייהם, אף על פי כן בעת הדין מפני אימת המשפט כל אחד רוצה לדחות העון מעל עצמו ולהטיל על חבירו וכדאיתא בסנהדרין בפ` חלק וכל שכן בגופים נפרדים].

ואם כן חזרי מזירוזך, והניחיני לילך לבית המדרש לתורה ולתפלה כי אם אין אני לי מי לי, ואדרבה אם יש לך חכמה היה לך לזרזני תמיד שלא ילכו ימי לריק ולסייעני בכמה דברים כדי שאוכל לילך לבית המדרש לתורה ולתפלה, והיה לך גם כן זכות גדולה של תורה ומצות, וכמו שאמרו חז"ל נשים במאי זכיין על דמנטרי לגברייהו עד דאתו מבי כנישתא.

כי מאין תזכה האשה לזכות התורה אם מרשלת תמיד ידי בעלה בענין זה, אבל כשהיא עוזרתו ומכינה לו עניניו כדי שיוכל לילך לבית המדרש לתורה ותפלה, בודאי יש לה זכות בתורתו ומצותיו: (7) ספר שם עולם חלק א - פרק יא שמעתי על גדול הדור אחד שהשיב לאשתו לפני מיתתו כשבקשה ממנו שיתן לה חלק בעולם הבא בתורתו ומצותיו, השיב לה, מה לך לבקשני בענין חלק, כשיהיה לי גם לך יהיה, כיון שאת סייעתני לעבודת השם, וכמו בעולם הזה כשהבעל הוא עשיר גם אשתו עשירה.

ואם ח"ו לא יהיה לי, גם לך לא יהיה, כי כשהבעל עני גם אשתו עניה: (8) ספר חומת הדת - מאמר אור תורה - סימן א הנה בדרך כלל ידוע, שעם ישראל נקראים מאמינים, המאמינים בה` ובהשגחתו הפרטית, ומאמינים בשכר ועונש הן בעולם הזה והן בעולם הבא, וזה עיקר מעיקרי דתנו, כמו כן נחשבת לאחד מעיקרי הדת, האמונה בתחית המתים, שיתנער האדם מעפרו ויעמוד לתחיה בעת שיעלה רצון מהשם יתברך:

וענין זה של תחית המתים אף שהוא עיקר מעיקרי הדת, מכל מקום לגבי האדם הפרטי אם יזכה לתחיה, תלוי דבר זה אם יהיה זכאי לכך על ידי מעשיו, ולא בקל יוכל האדם להשיג מעלה זאת, רק צריך לזה זכות גדולה ורחמים מרובים, כמו שאנו אומרים בתפלת שמונה עשרה מחיה מתים ברחמים רבים (דבדין גרידא, מי יודע אם יזכה, כי בוודאי תדרוש מדת הדין שיביא האדם אור תורה גדול,

דהיינו שלא הוציא זמנו לבטלה ובשעות הפנויות עסק אז בתורה, ועל זה צריך האדם לרחמים גדולים כדי שיצא פסק הדין שסגי לו לאדם באור תורה שיש לו) ולא דבר קטן הוא, וצריך לזה זכות גדולה, והזכות הזו גילו לנו חז"ל שהיא זכות התורה, שנאמר טל אורות טליך, ופירשו חז"ל מי שיש בו אור תורה, אור תורה מחייהו, וכל שאין בידו אור תורה אין אור תורה מחייהו (כתובות קיא ע"ב): [ויסוד לדברי אלו מרומז בגמרא, נשים במאי זכיין, ומשני שם במה שממתינות לבעליהן עד שיבואו מבית המדרש ובמה שמוליכות את בניהן ללמוד תורה, דהנה לכאורה תמוה הדבר מאי קושיא היא זו, הלא גם הנשים מצוות על כל הלאוין והעשין שבתורה (חוץ ממצוות עשה שהזמן גרמא שהן פטורות והן מועטות ומאי עדיפי האנשים מהנשים.

על כן נראה לבאר דהכי פירושו, במאי זכיין לתחיית המתים, מאחר שאור תורה אין להן דפטורות מתלמוד תורה ואם כן באיזו זכות יקומו לתחיה. ולזה מתרץ, שגם להן ישנה אפשרות להשיג אור תורה וזה על ידי שימתינו לבעליהן עד בואם מבית המדרש ובמה שיוליכו את בניהן הקטנים ללמוד תורה ועל ידי זה יש להן חלק באור התורה של בעליהן ובניהן. אבל אתה מצידך מחוייב לעזור לאשתך ככל היכולת ובכך יוקל עליה מאוד.

בברכה - בנימין שמואלי