יופי וכיעור?

שלום וברכה, ותודה על שאלתך.

 

שים לב שהיית יכול לשאול את אותה שאלה גם ביחס לעשירים, אשר זוכים מטבע מעמדם ליותר כבוד ושררה. אולם ודאי שהתורה אינה מחנכת לרדוף אחר העושר. גם צדיקים שמסופר עליהם שהיו עשירים, הרי היה זה רק לצורך תפקידם, ולא שראו בעושר מטרה. כך גם החיצוניות נועדה לתפקידים רוחניים בעולמם, כגון אצל האימהות הקדושות שהיו יפות תואר ויפות מראה, אך הצניעו את יופיין בענווה, ובזכות כך זכו להישגים רוחניים גדולים.

  

בהקשר זה יש לציין, שלא נאמר בתורה על אבותינו שהיו יפי תואר. רק ביוסף הודגש יופיו, וזאת בגלל הנסיון הגדול שהוטל עליו בארץ מצרים.

 

 

 
הגמרא מספרת על רבי יהושע בן חנינא, שהיה תנא גדול וחכם מאוד שלא היה יפה. כך נאמר בגמרא (תענית ז, א):
"הוי כל צמא לכו למים" ונאמר שם: "לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלוא כסף ובלוא מחיר יין וחלב" (ישעיהו נה, א), לומר לך: מה שלשה משקין הללו אין מתקיימין ונשמרים אלא בפחות שבכלים, כגון כלי חרס, ולא בכלי כסף וזהב, שבהם הם מאבדים את טעמם אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה".

כלומר, הגמרא מסבירה שדווקא מי שחיצוניותו אינה מושכת - או אם הוא משפיל את עצמו ולא מתגאה בחיצוניותו - רק אז הוא יכול לזכות לחכמת התורה ולקדושה.
בהקשר זה, מספרת הגמרא על בתו של קיסר רומאי, שדיברה עם רבי יהושע, וראתה את גודל חכמתו, אך התפלאה על המראה החיצוני שלו. היא אמרה לרבי יהושע: "אוי לחכמה מפוארת כשלך, שהיא מונחת בכלי מכוער!". רבי יהושע אף שהיה חכם גדול, לא היה יפה. השיב לה רבי יהושע: "היכן שם אביך את כלי היין המשובח ביותר שלו? הוא שם אותם בכלי חרס, שאינם יפים. מדוע לא ישים את היין בכלי זהב וכסף שהם יפים וחשובים?"
שמעה זאת בתו של הקיסר, וציוותה על משרתיה להעביר את כל היין לכלי זהב וכסף. היין כמובן התקלקל, והקיסר פנה לרבי יהושע לשאול מדוע הציע זאת לבתו. סיפר לו רבי יהושע מה שהיה, ואמר לו: "כפי ששאלה אותי כך עניתי לה, כדי להוכיח לה שדברים משובחים אינם משתמרים אלא בכלי שהוא פחות".