ארץ שומרת אמונים

"וַהֲשִׁמּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמֲמוּ עָלֶיהָ איְבֵיכֶם הַיּשְׁבִים בָּה" ברצף נבואות התוכחה מוצאים אנו נקודת אור. "והשמתי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם". רש"י מצטט דברי המדרש: "זו טובה לישראל שלא ימצאו עליה נחת". וסיבת הדבר כדי שבבוא היום יוכלו לשוב אליה, ולא יהיה בה ישוב רב אדם. דבר מדהים למדנו כאן. למרות שהארץ היא בעלת אקלים נח, אדמה דשנה ופוריה, לא נתנה הארץ פירותיה, בעוד בהיותה מיושבת ע"י בניה היתה כדברי יוסף בן מתתיהו:

"כולה ארץ דשנה ואדמת מרעה, וגם עצים שונים צומחים בה ועושר תנובת הארץ מושך גם את לב האנשים הרחוקים מאהבת עבודת האדמה, וכל הארץ נזרעה בידי יושביה, ולא נמצא בה אף חבל שומם אחד, ובגלל ברכת האדמה הטובה ערי הגליל רבות, והמון הכפרים מלאים אדם, וגם מספר יושבי הקטן שבכפרים הוא חמשה-עשר אלף" (פלביוס מלחמות היהודיםג.ג.2). ברוב שנות הגלות היה בארץ ישוב דליל, ובעיקר בשפלה לאורכה נבנו ערים, והתפתח מסחר, אך למצות את הפוטנציאל בכל שטח הארץ לא הצליחו או לא רצו כל יושביה. המוסלמים ששלטו כאן כאלף שנה בנו רק את העיר רמלה, ובשאר הערים היה ישוב יחסית דליל ביותר.

גם עמים אחרים לא פיתחו וקידמו את החקלאות או המסחר בצורה שהיתה הארץ יכולה להגיע, וכפי שציין הסופר מאר טוויין שביקר בארץ ב-1867 ב"מסע תענוגות לארץ הקודש": "אחת הארצות חסרות התכלית, מוכת רעב, מרובת מחלות, איזור חרב ושמם ואומלל, ריקה מאדם ומזוהמת, שנשלטה על-ידי נוודים בדווים שודדים וקבצנים". ואכן רק עם תחילת ההתיישבות במאה התשע עשרה החלה הארץ לפרוח. מדרום עד הצפון קמו ישובים, והארץ החלה לתת פריה לבניה. וכן נאמר בתלמוד:

"ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא", ועל כן נאמר "אין לך קץ מגולה מזה" (סנהדרין צ"ח, ע"א על הפסוק ביחזקאל ל"ו, ח`). כלומר חידוש הארץ ופריחתה קשורים לתהליך ביאתנו לארץ. הרי לנו אימות נפלא לדברי התורה שנאמרו לפני אלפי שנים. שבת שלום! הרב יוסף ברוק מבית "עת לחשוב"