מנהגים בחג השבועות

ספר התודעה - פרק עשרים ושמונה: דינים ומנהגים לחג השבועות: כל תפילות החג והקידוש ביום טוב זה, כתפילות והקידוש של כל שלש הרגלים, אלא שמזכיר `את יום חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו`. ובמוסף מזכיר את מוספי היום ואת המנחה החדשה שהקריבו בו, ואומר וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים. וכן גומרין בו את ההלל כשאר רגלים: וכן אומר `שהחיָנו` בקידוש היום כבשאר רגלים.

והאשה מברכת `שהחיָנו` עם הברכה שמברכת על הנרות קודם הדלקתם - כפי המנהג. ומצוה לעשות בו שתי סעודות על בשר ויין, הכל כמו ברגלים אחרים: ונוהגים לטבול בערב שבועות, שחיָּב אדם לטהר עצמו ברגל. ויש נוהגים לטבול גם פעם שניה ביום טוב שחרית, זכר לטהרה שנטהרו ישראל בימי הפרישה כדי לקבל את התורה בטהרה: אף על פי שבכל ערבי יום טוב נוהגים להקדים קצת תפילת ערבית של יום טוב, בליל שבועות מאחרים להתפלל עד אחר צאת הכוכבים, לפי שהתורה אמרה (על הימים שלפני החג) שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה (ויקרא כג), ואם יקדימו לקבל קדושת יום טוב מבעוד יום, והוא היום הארבעים ותשעה לספירה, נמצא שהחסירו מעט ממ"ט ימי הספירה ואין זה `תמימות`: וכן הקידוש שעל היין של שבועות, אין אומרים אותו עד שיהיה לילה ודאי: נוהגים לשטוח עשבים או ענפי עצים בבתים ובבית הכנסת, לחג השבועות.

ויש המעטרים את ספר התורה בשושנים: אם לא הכין את העלים מערב שבועות, אסור לקחת סתם עלים (אפילו אם נתלשו מן האילן בערב יום טוב) ולתלות בחג, ואם הכין אותם עבור החג ולא תלאם, מותר: חל יום טוב ביום ראשון, אסור לשטחם בשבת אפילו הכינם לכך מערב שבת; שאין שבת מכינה ליום טוב: נהגו להעמיד אילנות בבית הכנסת סביב לבימה, להזכיר שבחג השבועות העולם נִדון על פֵּרות האילן, ויתפללו עליהם. והגר"א בִּטל מנהג זה בהרבה קהילות, משום שעכשָׁו הוא מחֹק העמים להעמיד אילנות בחגיהם: נוהגים להיות נעורים כל הלילה ועוסקים בתורה ואומרים `תיקון ליל שבועות` כסדר הכתוב בסידורים: ואיתא בשו"ע האר"י ז"ל: `דע שכל מי שבלילה זה לא ישן כלל ועיקר, והיה עוסק בתורה - מובטח לו שישלים שנתו ולא יארע לו שום נזק`: יזהרו מאד בתפילת שחרית ובקריאת התורה שלא יתנמנמו.

ובעיקר בתפילת מוסף, כי הוא החיתום והגמר של מצוַת ספירת העומר שסיומה במנחה חדשה, ככתוב (ויקרא כג): וּסְפַרְתֶּם לָכֶם וגו` וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה וגו`. והכל הולך אחר החיתום: הנעורים כל הלילה, בשחרית נוטלים ידיהם ואין מברכין `על נטילת ידים` וחלק מברכות השחר אלא שומעים אותן מפי מי שישן בלילה ונתחיֵּב בברכות אלה. הוא מברך והם יוצאים ידי חובתם בשמיעה ובענית אמן: אקדמות: הפיוט `אקדמות` חברו רבי מאיר ברבי יצחק שהיה חזן בעיר וורמייזא (וורמס), היא העיר שחי בה רש"י. וכמסופר, למד רש"י תורה מפיו של הפיְטן הזה.

וכן היו קרובים קרבת משפחה זה לזה: בנו של המחבר נהרג על קידוש השם במסעי הצלב של שנת תתנ"ו, ואף הוא קִדש שם שמים בויכוח עם הכמרים שכפו עליו. בויכוח זה פתוהו הכמרים ושדלוהו לעזוב דתו ולקבל דתם. אף הוא השיב להם אמרים כאיולתם ולעג להם, ובקול מלא עוז ובטחה ספר להם מגבורות הבורא ומאהבתו את ישראל וממעלת התור ה, והשכר הטוב הצפון למקיְּמיה: לא ארכו ימיו של המחבר הקדוש אחרי הויכוח, כי גוע ומת מיד אחרי כן: ובמותו, השאיר אחריו ברכה, הפיוט `אקדמות` בשבח הבורא, בשבח התורה ובשבח ישראל מקבליה - בלשון הארמית.

ונתקבל פיוט זה בהרבה תפוצות ישראל לאמרו לפני קריאת התורה בחג השבועות, בנעימה מיוחדת מלאה שגב הוד ונצחון. ובקהילת וורמייזא עצמה לא נתקבל מנהג זה, מפני עגמת נפש על מחברו שאהבוהו מאד, ופיוט זה מזכיר להם את מותו. וכן גם פחדו שלא להכעיס על ידי כך את שכניהם הנוצרים שאִתם היה לו הויכוח, ושבפיוט זה דברי ניצוח קשים כנגדם: תוכן אקדמות בקצרה: תשעים חרוזים באקדמות. ארבעים וארבעה חרוזיו הראשונים מתחילים בסדר א"ב כפול.

יתר החרוזים, ראשי תבותיהם הראשונות מצטרפים למשפט זה: `מאיר ביר רבי יצחק, יגדל בתורה ובמעשים טובים, אמן, וחזק, ואמץ`: השיר כתוב ארמית שלא יבינוהו אלא ישראל בלבד, העוסקים בתורה ובדברי החכמים הראשונים שדברו גם ארמית. כל החרוזים מסתימים באותיות `תא`; לרמז על התורה, שפיוט זה חובר לשבחה, שאין לה חקר וסוף, וכיון שאדם השלים לימודה והגיע לאות ת, מיד הוא חוזר והוגה מבראשית ומתחיל ב - א: תחילת דיבורו בגבורות הבורא, שאילו כל הרקיעים היו יריעות של קלף וכל עצי היער - עטי סופרים, וכל מי הים - דיו, וכל הבריות - סופרים ורושמי רשימות, אינם מספיקים לפרש גדולתו של הבורא והדרו אשר בשמים ובארץ, ושֶׁכָּל בריאתם רק במאמר קל, ובאות אחת של דיבור, באות ה, הקלה שבאותיות; -: וצבאות שמים, שרפים וחיות ואופני הקֹּדש, כולם מלאים חיל ורעדה רתת וזיע בבואם לקלס להקב"ה, ואין להם רשות לקלס אותו אלא לעתים מזומנות, ויש שאינם אומרים קדושה אלא אחת לשבע שנים ואחרים שאינם אומרים אלא פעם אחת בלבד, ואינם שונים; -: ספר התודעה - פרק עשרים ושמונה: קריאת התורה בחג השבועות: בחג השבועות קוראים בתורה בסדר יתרו, מבַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי וגו` עד סוף הסדרה, וזה מענינו של יום שהוא יום מתן תורתנו.

ועשרת הדברות קוראים ב`טעם עליון` המפטיר קורא בסדר פינחס וביום הבכורים, ומפטירין בנביא ביחזקאל במעשה מרכבה, על שם שנגלה הקדוש ברוך הוא בהר סיני ברבוא רבבות אלפי שנאן. ונהגו לקרוא למפטיר את הגדול והחכם שבמקום. ובחו"ל קוראים ביום השני כל הבכור (שבסדר ראה) עד סוף הסדרה, מפטיר וביום הבכורים, ובנביא - בחבקוק (ב - ג) מן וַה` בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ עד לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹתָי: לפני קריאת התורה, אחרי שקראו את הכהן לעלות לתורה, ולפני שברך, אומרים בקהילות אשכנז `אקדמות` בניגון המקובל, והוא שבח גדול ועצום לבורא עולם, ולעם ישראל שקבלו התורה, ורב הטוב שצפון להם ממנה לעתיד לבוא, כמוזכר למעלה: ובקהילות הספרדים נהגו שעם פתיחת ההיכל וקודם שמוציאים ספרי תורה, אומרים נוסח `כתובת נישואין` שבין שני `בני הזוג`, והם: כנסת ישראל והתורה, כנ"ל:

`ונוהגין בכל המקומות לומר בסוף, אחר חזרת התפילה `אזהרות` העשויות על מנין המצוות, וכל מקום ומקום לפי מנהגו`: קוראים במגילת רות בחג השבועות שהוא זמן מתן תורה, כדי ללמד שלא נִתנה תורה אלא על ידי יסורים ועוני כמו שהיה לרות כשנתגיְרה. ולפי שיטת הגר"א, יש לקרוא במגילה כשרה כתובה על קלף ולברך על קריאתה שתי ברכות: `על מקרא מגילה` ו`שהחיָנו`: ובחוץ לארץ קוראים מגילת רות ביום השני של החג: ויש קהילות שלא נהגו לקרוא כלל מגילת רות בחג השבועות בבית הכנסת, אלא כל אחד ואחד לומדה לעצמו בביתו, או בבית הכנסת שלא בשעת תפילה: מקורו של מנהג זה מצאנו במסכת סופרים.

ומה ענין רות אצל עצרת, שנקראת בעצרת בזמן מתן תורה ללמדך שלא נִתנה תורה אלא על ידי יסורין ועוני: קוראים רות בשבועות מפני שכתוב בה (רות א): בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים, והוא זמן הקציר; -... ובועז נשא את רות בקצירת תבואתו וכו`; -: זכר למעמד הר סיני, שקבלו את ישראל סך תר"ו מצוות, נוסף על השבע מצוות שנצטוו בני נח, ועולה סך הכל למספר תרי"ג. לכך תקנו לומר מגילת רות בחג זה, כי רות הוא מספר תר"ו; -: מתחילת בריָּתה היתה רות ראויה לקבל עליה עול מצוות. אותיות שמה מעידות עליה: `רות` - שש מאות ושש, ושבע מצוות בני נח - תרי"ג כנ"ל; -: לפי שאבותינו לא קבלו את התורה ולא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה כדין גרים. ולכבודה של רות שהיתה גיורת ונעשתה אם למלכות, אומרים לה: כולנו גרים היינו אז; -: לפי שמגילת רות נכתבה על ידי שמואל הנביא, ליחֵס את דוד המלך שבא מרות המואביה, כי מן השמים הסכימו על הדבר, וסוף המגילה מסיֵּם עיקר היחוס מפרץ עד דוד לכבודו.

ודוד נולד בעצרת ומת בעצרת; -: ולפיכך קוראים מגילת רות בזמן מתן תורתנו, לידע ולהודיע ולהיוָדע כי התורה שבכתב עם התורה שבעל פה - תורה אחת היא ואי אפשר לזו בלא זו. תדע, שעל ידי שדרשו חכמים בכח התורה שבעל פה שנמסר להם: `מואבי - ולא מואבית`, על ידי כך הותרה רות לבוא בקהל ויצא ממנה דוד משיח ה` לכל הדורות, ועל מלכות בית דוד נשענת כל כנסת ישראל שהיא והתורה - אחת. והכל על ידי כחה של תורה שבעל פה: אחר הצהרים מתכנסים בבית הכנסת ואומרים תהלים בציבור (ובחו"ל עושים כך ביום השני), לפי שעצרת הוא יום פטירתו של דוד המלך: מאכלי חלב: נוהגים בהרבה מקומות לאכול בשבועות מאכלי חלב, (ובחו"ל - ביום הראשון של חג).

וטעמים הרבה נאמרו על מנהג זה. ומנהג אבותינו תורה היא, ואין לעבור על מנהג זה: רבים נוהגים גם לאכול בשבועות תופיני עוגה האפויה ומטוגנת בדבש, על שם: דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ (שיר השירים ד) האמור על מי שזוכה לתורה: העולם נוהגים לאכול בחג השבועות מאכלי חלב, ואחר כך אוכלים בשר, לקיֵּם ושמחת בחגך, ואין שמחה בלא בשר. אז צריך לדקדק להתקדש, בפרט ביום קדוש כזה שהוא מתן תורתנו, לעשות קינוח והדחה היטב, להפסיק בברכת המזון ולהמתין כשעה, ואחר כך יפרוס מפה אחרת, ויערוך השלחן לבשר.

ורמז לדבר: רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה` אֱלֹקֶיךָ (רמז לחג הבִּכורים) - לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ, שיהא נזהר שלא יערבבנו (של"ה): ויש מן הפוסקים שמתירים בשבועות לאכול מאכלי חלב וגבינה אחרי מאכל בשר, קצת לפני שיעור ההמתנה הנהוג בכל השנה: למה אוכלים מאכלי חלב בשבועות: - כשם שאוכלים שני תבשילים בפסח, לזכר הפסח והחגיגה, אף כאן עושים זכר לקרבן היום, שתי הלחם, שכיון שאסור לאכול בשר וחלב מככר אחד, צריך להביא שתי לחמים על השלחן, הדומה למזבח; -: לפי שיום שֶׁמָּשׁוּ את משה מן המים, ששי בסיון היה, ולא רצה לינוק אלא מחלב אשה עבריה; לכך מזכירין זכותו ביום זה במאכל חלב; -: לפי שעד מתן תורה הותר להם בשר נחירה ובהמה טמאה, ועכשָׁו אחר נתינת התורה נצטוו על השחיטה ועל מאכלות אסורות (שכל תרי"ג מצוות היו כלולות בעשרת הדברות), ונאסרו להם כל הכלים, ולא היו יכולים להגעיל הכלים, שאותו היום שבת היה, כי הכל מודים שבשבת נִתנה תורה, והוכרחו לאכול מאכלי חלב; -:

לפי שקודם שנִּתנה להם תורה חששו לאכול מאכלי חלב מטעם איסור אבר מן החי שנוהג בבני נח, והתר אכילתם, מן התורה לומדים, שמנתה בו שבח ארץ ישראל: אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כדאיתא במסכת בכורות; עכשָׁו שקבלו תורה, אכלו חלב בהתר; -: מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה` בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם - ראשי תבות: מחלב; -: חלב בגימטריא ארבעים - כנגד ארבעים יום שעשה משה בהר סיני; -: שאמרו במדרש: שמונה שמות להר סיני, אחד מהם - `גבנונים`, שהוא לבן וצח כגבינה, לכך אוכלים גבינה; -: עוד טעם, משום שהתורה אינה אוהבת אלא שפלות, לכך בימים קדמונים היו יושבים על הארץ ולומדים תורה. ומאכל חלב הוא מאכל של קטנוּת: `דבש וחלב תחת לשונך` - יש מי שאומר: לפיכך נמשלה התורה בדבש וחלב, לפי ששנים אלה רומזים על כח התורה, שכל העוסק בה יוצא מטומאתו ונטהר.

שכן הדבורה - שרץ טמא, והדבש שהיא עושה - טהור. אף החלב תחילתו דם שהוא אסור, וממנו נעשה חלב שהוא מותר. שכך אמרו חכמים: `דם נעכר ונעשה חלב`: למה שוטחים עשבים: זכר למתן תורה שהיה בהר ירוק, ולכך גם מרבים באילנות ובמיני פרחים ריחניים לשמחת היום הגדול הזה; משה רבינו נולד בז` אדר וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים עד ו` סיון, ואז וַתָּשֶׂם בַּסּוּף.

וסוף, הוא הקנים ועשבים שאנו שוטחים, לזכר הנס שנעשה למשה רבינו עליו השלום; -: מנהג ישראל תורה היא להכין שושנים ושאר מיני עשבים בחג השבועות על פי דברי המדרש: משל למלך שהיה לו פרדס נטוע. לאחר ימים בא המלך והציץ בפרדס ונמצא מלא חוחים. הביא קצצים לקצצו, וראה בו שושנה אחת של ורד וכו` אמר המלך: בשביל שושנה זו ינצל כל הפרדס. בזכות התורה ינצל העולם כולו; -: וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן - אל תקרי `שוּשן`, אלא שוֹשן. מכאן שמעטרים ספר תורה בשושנים: מנהג זה קדום הוא מאד, שלפי מדרש אגדה, היה המן מקטרג בו על ישראל לפני אחשורוש:

מנהגי קהילות עתיקות: בחג השבועות שהוא זמן מתן תורתנו, היו אופים במגנצה מיני חלות מיוחדות (פלודין בלע"ז) וקוראים להם `סיני`, מפני שביום זה מתחילים התינוקות ללמוד, והיו מתכוְּנים להמתיק להם קבלת התורה; -: ובפרנקפורט על נהר מיין מנהגנו לעשות מולייתא מחלב או בשר, ודמות סולם עם שבע שליבות עליה, זכר לשבעה רקיעים שקרע הקדוש ברוך הוא בשעת מתן תורה; -: נהגו הנשים לעשות בשבועות לחם ארוך ולו ארבעה ראשים, זכר לשתי הלחם שהקריבו בעצרת; -: על שם הכתוב וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים, ואין נהר אלא תורה, ואין עדן אלא סיני: ועוד טעם, שהתורה נקראת לחם, וכתיב ארוכה מארץ מדה, לכך עושים לחם ארוך, וארבעת הראשים הם כנגד `פרדס` - פשט, רמז, דרוש, סוד, שהתורה נדרשת בהם:

בברכה - בנימין שמואלי