התורה ומבחן המציאות

שלום וברכה

אתה נראה לי איש חכם מאוד בעיני עצמך, וספק אצלי אם אתה רוצה לשמוע תשובה או סתם להוציא את אשר על לבך. אבל בכל זאת אנסה לתועלתך או לתועלת אחרים לברר את הטעויות הרבות הזרועות על פני השורות שכתבת. טעות יסודית אחת, פרשת הברכות והקללות שבתורה לא ניתנה כלפי כל יחיד ויחיד, אלא לעם ישראל ככלל. כל הפרשה נאמרה בלשון רבים ומשכך השכר והעונש הכללי לעם ישראל בעולם הזה הוא במובן ציבורי.

ואף אם היו בישראל צדיקים רבים בזמן חורבן הבית הראשון והאחרון הם לא יכלו למנוע את העונש המבואר בפרשיות התוכחה, זאת מכיון שרובו של העם פנה עורף להקב"ה ולתורתו, אם בבית ראשון בשלשת העבירות החמורות, ואם בבית שני כתוצאה משנאת האחים והפלגנות שאכלה בעם ישראל כל חלקה טובה. ביאר את הדברים בספר העיקרים (מאמר רביעי פרק מ) וכלשונו:

"כאשר עייננו ביעודים הגשמיים שנזכרו בתורה אחד לאחד, נמצא שאי אפשר שיבואו במקום ההוא יעודים רוחניים, כי היעודים שנזכרו בתורה נמצאם כולם כוללים לכלל האומה, וזה אם ביעודים שבפרשת אם בחקותי הדבר בהם מבואר, שכולם נאמרו בלשון רבים וכולם ענינים כוללים לאומה בכללה, ואף אותם שבפרשת כי תבוא שנאמרו בלשון יחיד, לא נאמרו רק על כלל האומה, וראיה לזה שנאמר בסוף הקללות ההן יולך ה` אותך ואת מלכך אשר תקים עליך וגו` (דברים כ"ח ל"ו), ישא ה` עליך גוי מרחוק מקצה הארץ וגו` (דברים כ"ח מ"ט), ואלו מבואר מענינם שאף על פי שהן בלשון יחיד שנאמרו על כלל האומה, וכן ההצלחות הגשמיות שנזכרו בתורה בפרשת והיה עקב תשמעון, על כלל האומה נאמרו.

והוא מבואר, כי היעודים הכוללים לכלל האומה לא יתכן שיהיו נפשיים, שאף אם תהיה האומה בכללה צדקת וראויה לחיי העולם הבא, אי אפשר שנאמר שהרשע אשר בה יזכה לחיי העולם הבא למען חמישים הצדיקים אשר בקרבה, כי זה יהיה משפט מעוקל, שיהיה הרשע הגמור אשר באומה זוכה לחיי העולם הבא והיה כצדיק כרשע, ועל כן הוא מבואר שהיעודים הכוללים לאומה בכללה ראוי שיהיו גשמיים בהכרח, וזה כי כאשר המדינה או האומה רובה צדיקים, תמלט המדינה או האומה ההיא מן הגלות או מן הרעב או מן הדבר, ובכלל מן העונשים הכוללים, לפי שהטובות או הרעות הנגזרות על האומות או המדינות הן נגזרות לפי רובם, כי אם רוב המדינה צדיקים נגזרים לטובה ואם רובה רשעים נגזרים לרעה, וזהו שאמרו רבותינו ז"ל (קדושין מ` ע"א) שהעולם נדון אחר רובו, ולפעמים תנצל המדינה או האומה אף אם לא יהיו רובן צדיקים למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה או פחות מהם כשיהיו ראויין להגין עליהם מן היסורים".

כך שפרשת אם בחוקותי היא לא המקום בו צריך לחפש את השכר האישי על ההטבה לאחרים, כי שם מדובר על עם ישראל ככלל, ואכן כך היה בימי שלמה המלך שהעם הלך בחוקי הבורא, אז היה שלום בארץ וחרב לא עברה, שובע ושקט היתה מנת חלקינו, והכסף והזהב היה מצוי בשפע, ההטבה לעם ישראל ככלל היתה בדיוק כמתואר בתורה אם בחוקותיו נלך. אדרבא, פרשיות אלו שציינת, הן הן ההוכחות הכי ברורות שהתורה היא אלוקית, וכל מילה התקיימה בדיוק הכי מדוייק, ואני מעתיק בזה מאמר בעניין הזה מאתר `ערכים`: פסוקים רבים בתורה מזהירים אותנו, שתגיע שעה שבית המקדש ייחרב, והעם יצא לגלות על חטא עזיבת התורה:

"ואם לא תשמעו לי, ולא תעשו את כל המצוות האלה... והשימותי את מקדשיכם... והשימותי אני את הארץ..." (ויקרא כ"ו, י"ד, ל"א, ל"ב). וכן נאמר: "השמרו לכם פן יפתה לבבכם, וסרתם ועבדתם אלהים אחרים... ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה..." (דברים י"א, י"ז). ואכן, מפני חטאינו גלינו מארצנו. לדאבון הלב, התגשמו נבואות אלו במלואן. איש לא שיער שבית המקדש ייחרב אי פעם, אך למרות כל זאת הוא חרב, והעם גלה מארצו. בשני מקומות בתורה כתובה ה`תוכחה` בצורה בולטת. במקומות אלו מופיעות אזהרות מפורשות על אודות החורבן והגלות. המקום האחד - בספר ויקרא (פרק כ"ו), והמקום הנוסף - בספר דברים (פרק כ"ח).

פעמיים גלה עם ישראל מארצו - לאחר חורבן בית המקדש הראשון ולאחר חורבן בית המקדש השני. מפליא לקרוא את פירושו של הרמב"ן לשתי פרשיות אלו. הוא מבאר בהרחבה ובאופן מפורט את ההקבלה בין ה`תוכחה` שבספר ויקרא לאירועי חורבן בית ראשון, ואת ההקבלה בין ה`תוכחה` שבחומש דברים לאירועי חורבן בית שני. בספר ויקרא (כ"ו, ל"ד–ל"ה), בהתייחס לזמן הגלות, נאמר: "אז תרצה הארץ את שבתותיה... כל ימי השמה תשבות, את אשר לא שבתה". כלומר, מספר שנות הגלות יהיה זהה למספר השמיטות שביטלו ישראל בהיותם בארץ.

ואכן, לאחר שעברו שבעים שנה בדיוק, כמספר השמיטות שביטלו ישראל, תמה הגלות, וישראל שבו לארצם. לעומת זאת, בפרשת ה`תוכחה` שבחומש דברים, הרומזת לגלות שהחלה לאחר חורבן בית שני, לא נקבע זמן לקץ הגלות. נאמר בה רק שהגאולה תלויה בחזרה בתשובה. כדי להבין את העוצמה של חיזוי נבואות התוכחה והחורבן, יש לזכור שירושלים היתה אחת הערים המבוצרות ביותר בעולם העתיק, וכפי שנאמר: "לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל, כי יבוא צר ואויב בשערי ירושלים" (איכה ד`, י"ב).

אך הלא ייאמן קרה. לאורך ההיסטוריה לא היה עם נוסף שהוזהר מפני בואה של שואה העלולה לבוא עליו, והיא אכן באה בצורה מדוייקת, כפי שנחזו הדברים מראש. הלא דבר הוא! כאמור, התורה, שצפתה את חורבן בית ראשון ואת גלות ישראל מארצו בעת החורבן, צפתה גם שגלות זו תהיה מוגבלת, ותימשך מספר שנים קצוב בלבד. התורה מעידה (ויקרא כ"ו, ל"ד): "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה, ואתם בארץ אויביכם, אז תשבת הארץ, והרצת את שבתותיה". נסביר מעט את הדברים: שבתות הארץ הן שנות השמיטה והיובלות, שעם ישראל נצטווה לשבות בהן מעבודות חקלאיות כזריעה, קצירה וכיו"ב.

התורה קובעת, שהגלות תימשך מספר שנים זהה למספר שנות השמיטה והיובלות שישראל היו חייבים לשבות בהן ולא שבתו. חישובים מורים ששבעים שנה לא נשמרו דיני שמיטה ויובל בהיות עם ישראל על אדמתו. וכך גם פירש ירמיהו הנביא את דברי התורה הללו (ראה ירמיהו כ"ט, י`). מפתיעה היא העובדה שבדיוק כך אירע במציאות. כעבור שבעים שנה ניתנה הרשות לעלות לציון. מסר זה מובע בספר דברי הימים (ב`, ל"ו,י"ט-כ"א): "ויגל השארית מן החרב אל בבל, והיו לו ולבניו לעבדים עד מלוך מלכות פרס. למלאות דבר ה` בפי ירמיהו, עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה, למלאות שבעים שנה".

מן הראוי לציין שוב, שבתוכחה הכתובה בספר דברים, והמתייחסת בעיקרה לחורבן בית שני ולגלות שבאה בעקבותיו, לא קבעה התורה קץ לגלות זו. ואכן, לדאבון לב, לאחר כאלפיים שנות גלות, חלק ניכר מהעם עדיין מצוי במרחקים. עדיין לא נבנה בית המקדש השלישי, ואנו עדיין מצפים ומייחלים לבואה של הגאולה השלימה. במטרה להשלים את הדברים, נביא מספר השוואות בין התוכחה שבחומש ויקרא, לתוכחה שבחומש דברים. בתוכחה שבפרשת "בחוקותי", מוזכרים עונשי חרב, חיה רעה, דבר, רעה ולבסוף גלות. הרמב"ן בפירושו לתורה קובע כי אכן כל הפורענויות הללו תקרנה בשלהי ימי בית המקדש הראשון. כפי שניתן להווכח מהכתוב בספרי מלכים וירמיהו, ואכן, הדברים התקיימו במלואם. בתוכחה זו לא נאמר כי ישראל יעבדו את אויביהם, כפי שנאמר בתוכחה שבספר דברים, שכן פורענות שכזו אכן לא היתה בבית ראשון.

אמנם לפני החורבן הראשון השתעבד העם לנבוכדנצר מלך בבל, אך לא היתה זו השתעבדות קשה שניתן לומר עליה את שנאמר בתוכחה שבמשנה תורה בספר דברים: "ועבדת את אויבך אשר ישלחנו ה` בכך ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל" (דברים כ"ח, מ"ח). בני ישראל העלו מס לפני החורבן הראשון, אך לא חיו "ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל". מלכות ישראל המשיכה להתקיים עד ליום החורבן, ולמלכים ניתנו תנאי אוטונומיה, בכפוף להכרה בשלטונה של בבל. לפני חורבן זה לא סבל העם מהתעללות שהצרה את צעדיו. ואף לאחר החורבן הנורא הצליח עם ישראל לשקם את עצמו בארץ הפרת והחידקל. שונה היה המצב בשלהי ימי בית המקדש השני. כאן נתקיימה במלואה תוכחת ספר דברים: "ועבדת את אויבך... ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל".

בארץ משלו נציבי השלטון הרומאי, אשר עריצותם הפכה את המצב לבלתי נסבל. לדוגמה, על פלורוס, הנציב הרומאי האחרון, מספר יוסף בן מתתיהו את הדברים הבאים: "לא נבהל מכל שוד ורצח ומכל עוול וחרפה, היה רשע אכזרי, ובמעשה הנבלה לא ידע בושת... השחית קהילות רבות, וכמעט העביר קול בכל הארץ כי הרשות נתונה לכל איש לגזול כאוות נפשו, אם הוא, פלורוס, יקבל חלק מן החמס". האין תאור זה מתאים לפסוקי התוכחה שבחומש דברים? "בית תבנה ולא תשב בו, כרם תטע ולא תחללנו, שורך טבוח לעיניך ולא תאכל ממנו, חמורך גזול מלפניך ולא ישוב לך, צאנך נתונות לאויבך ואין לך מושיע. בניך ובנותיך נתונים לעם אחר, ועיניך רואות וכלות אליהם כל היום ואין לאל ידך.

פרי אדמתך וכל יגיעך יאכל עם אשר לא ידעת, והיית רק עשוק ורצוץ כל הימים" (דברים כ"ח, ל`-ל"ג). הנציבים הרומיים, עשו בארץ ובתושביה כבתוך שלהם. הללו העדיפו תמיד את צרכיה של האוכלוסיה היוונית על עניניהם של היהודים. כבר הנציב הראשון התערב לרעת היהודים במאבקם עם היוונים ברבת עמון, וציוה להוציא להורג את אחד ממנהיגי היהודים. נציב זה ביקש להניח תחת ידיו את בגדי הכהן הגדול, ורק אגרת מהקיסר הרומי מנעה סכסוך חמור בעקבות מאורע זה. הנציב השני היה יהודי מומר.

את נאמנותו לרומאים הוכיח כאשר תלה שניים ממשפחת חזקיה הגלילי. בימי הנציב הבא החמיר המצב ביתר שאת. חיילים רומאים פגעו מידי פעם ברגשותיהם של היהודים בעיצומם של ימי העליה לרגל. פעם אף הם קרעו ספר תורה בפני ההמון ואף שרפו אותו. כאשר קבוצה של עולי רגל, הבאה מהגליל, הותקפה בדרכה לירושלים בידי שומרונים, נמנע הנציב הרומאי מלהעניש את הרוצחים. על אלבינוס, אחד הנציבים, מספר יוסף בן מתתיהו: "לא נבצר ממנו כל דבר נבלה. נקל היה בעיניו לנהוג את משרתו בזדון ולמלא את אוצרותיו חמס, לגזול מכל איש את רכושו וגם להכביד על כל העם את עול המיסים. מלאו לבו לקרוא דרור לאסורים, אשר נתפשו במעשי שוד, בקחתו כופר מקרוביהם. ורק האיש אשר קפץ את ידו מתת כסף נשאר במאסרו כאחד הנבלים" ("תולדות מלחמת היהודים" ב`, י"ד).

תקצר היריעה מלתאר את מעלליהם של הנציבים אשר הוכיחו כיצד מתקיימת התוכחה: "והיית רק עשוק ורצוץ כל הימים", כיצד בנו בית, ולא ישבו בו, נטעו כרם, ולא חללוהו, והבהמות ויבול האדמה נשדדו וניתנו ביד אויב. מצב זה אפיין את מאה ושלושים השנים האחרונות שלפני חורבן בית המקדש השני, כפי שמתואר בתורה. מאידך גיסא, הדורות שחיו בתקופת שלהי ימי הבית הראשון, לא הכירו מצב זה. עם זר לא אכל את פרי אדמתם. מסיבה זו לא נזכרים איפוא ענינים אלו בתוכחה הראשונה, העוסקת בחורבן בית ראשון. קללה נוספת מופיעה בתוכחות שבמשנה תורה (ספר דברים). קללה אשר אין לה כל מקבילה, בתוכחות שבחומש ויקרא: "הגר אשר בקרבך יעלה מעלה מעלה, ואתה תרד מטה מטה. הוא ילווך ואתה לא תלוונו, הוא יהיה לראש ואתה תהיה לזנב" (דברים כ"ח, מ"ג-מ"ד).

למי מתכוונת כאן התורה? מדוע לא נאמרה קללה זו בתוכחות שבחומש ויקרא? קללה זו אכן התקיימה בימי בית המקדש השני, כאשר אנטיפטר האדומי והורדוס עלו לגדולה, הללו תפסו את כס המלוכה ומשלו ביד קשה בעם ישראל. הללו היו גרים, עבדים, שעלו למרום הפיסגה תודות לתככים, רציחות והתעללות בעם ישראל. תופעה מסוג זה לא ידועה כלל על ימי הבית הראשון. שרידי אחרוני בית חשמונאי הושמדו בידי חילותיו של הורדוס והלה הפך לעריץ ואכזר שאין דומה לו. ממעלליו וממעללי שלטון השולשלת שלו סבל עם ישראל עד לחורבן בית המקדש השני. דם רב שפך עריץ זה. ואף רבים מחכמי ישראל, כתנאים הקדושים, נהרגו על ידו. הורדוס הפך תוך זמן קצר "לראש", ואילו העם שבו הוא רדה היה "לזנב", כפי שאמנם תואר באופן מפורט ומדוייק בפסוקי התורה.

וכדאי שתקרא גם את שאר המאמרים שבלינק הזה: https://www.arachim.org/Index.asp?CategoryID=288&Page=1 כצאצא לניצולי שואה שאיבדו שם את הוריהם אחיהם ואחיותיהם ויצאו רק עם נפשם לשלל אתה לא צריך לספר לי על סבל אנשים צדיקים בשואה, שנשארו צדיקים ומאמינים עד הנשימה האחרונה ועד בכלל, ואני מתכוון לא רק `צדיקים בעיניהם` שבחרו מהתורה את המצוות הקשורות בטוב לב בלבד, וזנחו את חלקי התורה כמו שמירת שבת וטהרת משפחה וכו`, אלא גם צדיקים אמיתיים שמלבד טוב לבם והשפעתם לסביבתם הם הולכים בחוקי התורה בלי לסור ימין ושמאל, וגם כאלו היו רבים שסבלו, וגם כיום ניתן לאתר אנשים צדיקים אמיתיים סובלים.

אבל גם כשרואים חזיונות בלתי מובנים, זה לא ממעט כי הוא זה ממליוני הפרטים המראים את עוצם ההשגחה האלוקית, במערכת הטבע, של המדבר, החי, הצומח, והדומם. אם ה`מעושה` אינו משיג תופעות פרטיות של `עושהו`, האם בכך מתעממת זוהרה של תבל ומלואה בכל הנוראות שאין להם שיעור ???. שמתי לב ללשון המדרש (בראשית רבה פרק לט): "אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג?, הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו: אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג?, הציץ עליו הקב"ה ואמר לו: אני הוא בעל העולם". בעל המדרש ביקש להבהיר את מציאותו של הקב"ה דוקא מתוך המציאות הנוראית של `בירה דולקת"`.

כך שבכל אופן בין אם נמצא תשובה לשאלת השואה, ובין אם לא, זה לא נוגע במאום למציאותו של הקב"ה שברא את העולם ומלואו. "הרשות נתונה", אחד מיסודות הבריאה שמבלעדיהם נופל כל הבניין, הוא עניין הבחירה החופשית שניתנה לכל באי עולם, לאדם ניתן כח להגיע לשני קצוות נגדיות, אם להתעלות להיות כמלאך ה`, או להנמיך עצמו ולהיות חיה פראית היותר מזיקה בעולם, שרק שייך. השאלה הספציפית לגבי ששת המליונים הקדושים והטהורים שנרצחו על ידי העם `התרבותי` בגרמניה בשנות השואה, הלא שאלה זו יש לשאול לאו דוקא על שנים אלה אלא על כל השנים, העיתות, והזמנים, ובעצם בפי כמה וכמה. האם ידעת שבכל שנה מתים ונהרגים בערך 1.4 מהאנושות, שהם כ25 מליון איש מדי שנה בשנה, כך שבמשך עשר שנים מתים כרבע מיליארד איש, [ולעומת זאת הקב"ה הדואג לקיום העולם בכללו מרבה את הריבוי הטבעי בכל שנה בקרוב לשלשה אחוזים].

האם אי אפשר לשאול גם כאן: ל מ ה ?, ל מ ה? זה קורה. ושוב, אותה התשובה שהשיב הקב"ה לאיוב (פרק לח והלאה) "איפה היית ביסדי ארץ, הגד אם ידעת..., הידעת כאשר תתהפך כחומר חותם? הידעת כי אז תיוולד במספר ימיך?, הידעת משהו ממוצאי ומובאי העולם ומהופעתך אך כטבעת קטנה בשרשרת הבלתי פוסקת של הדורות בעולם. ויש כאן טעות יסודית עיקרית בהשקפת העולם, כל התלונות והמרירות הקושיות והתמיהות למקרי אסונות גדולים ולאובדן נפשות לריבואות, באות ברובן מבעלי השקפה שחיי האדם בעשרות שנותיו הם "כל עולמו", ועל פי מחשבה שכזו מתייצבת אומנם השאלה הזועקת: איזה יושר הוא זה?, אם ניתנת לאדם רק קיצבה של שבעים ואפי` מאה שנה למה תהיינה קצרי ימים אלה `שבעי רוגז` כל כך? ועוד מקצצים ומגדעים מהשנים הללו עשרות שנים, מדוע תהא כזאת? וכאן השגיאה היסודית הממררת את לב האדם.

צריך שיהיה ברור שהעולם הזה איננו אלא מעבר, רק גשר המגשר את שני עבריו, לא כאן החיים המקווים, לא כאן מהטוב והאושר, ולא פה המגמה והתקוה. אם רק בשביל כך נוח היה לאדם שלא להיבראות, ולמה לו לבוא לכאן ולהיות חכם ולהשיג ש`הכל הבל`, ולמה לו לדעת שסופו למות, האם רק כדי להכעיס הודיעו לו כל זה?, וכשמתברר לאדם שהחיים עלי אדמות אינם אלא מעבר ומכשיר לחיים האמיתיים העתידיים, ושהחיים הללו מעותדים בעולם אחר לגמרי, הרי שעם הידיעה הפשוטה הזאת כל השאלות הנ"ל נופלים, והיו כלא נשאלו. אדם העובר בספינה במגמה להגיע למקום המקווה לא יקפיד כל כך על הנוחיות במשך ימי הנסיעה, כי הוא יודע ברור שהספינה מוליכה אותו למקום היעד, ולשם כך הכל כדאי, רק שיובל למקום היעד ויתקבל שם באופן הכי מכובד.

אחרת מתנהגים אלו המפליגים בספינת תענוגות, שההפלגה עצמה מהווה מטרה, כמבון שאלו יקפידו מאוד על הנוחיות שלהם בעת ההפלגה ושמים לב לכל פרט קטן כמבון מאליו. ימי שנותינו בעולם `הזה` הינם פחות מהרף עין, `הרף עין` ביחס למאה שנות חיים היא עדיין השוואה כמותית בערך של שניה מול מאה שנה, והיא באה על חשבון שלשת מליארד שניות שישנם במאה שנה, אבל מאה שנה כלפי `נצח` אינן מגרעות כלוםםם. כל כדור העולם, כמה פעוט וקטן הוא ברחבי הבריאה, אף לא גודל של אבקה קטנה, כמה זערורים הם בני האדם הזוחלים על הכדור, הם כולם זמניים עוברים, ודומים שכאן בזמנם הקצר כל עולמם `הגדול`. וכאשר קרתה שואה רחמנא ליצלן היו צריכים לפי דעתם כל מלאכי מרום וכל הנשמות הקדושות להבקיע ולהרעיש שמים ושמי שמיים, אבל כאשר יחרגו גם השואלים ממסגרתם, וידעו גם ההשתלשלות למה ועל מה נולדו, יתברר להם שכאן הוא רק במה קטנה לתרגילי החיים, ומבעד למסך, שם כשיורדים מהבמה שם מתחילים "החיים".

ברור שהמלאכים והצדיקים הרעישו שמים ושמי שמיים בשנות השואה, צדיקי הדורות מבקשים תמיד שהצדק במהלכי ההיסטוריה ייראה בחסד וברחמים גם כלפי מטה, אבל כשזה לא יוצא כך, אנחנו לא מכריזים שביתה מול בורא עולם, כי אנחנו יודעים ומכירים בערך האמיתי של הדברים. ולכן, אלו הצדיקים האמיתיים, גם כשהם סובלים ולא מסתדר להם בחיים הגשמיים, הם לא מעלים בדעתם לסור מהקב"ה ותורתו הנצחית, וכך היה המצב אצל רוב רובם של שומרי התורה האמיתיים בשואה האיומה, הם נשארו כאלה גם אחרי מה שקרה. וראה מה שכתבתי על כך עוד בלינק הזה:

https://www.hidabroot.org/CommunityDetail.asp?FaqID=23838&Category=6&subID=13043

אם באמת תרצה לדעת את האמת למה היתה שואה, ואיפה היה אלוקים בשואה, אני משוכנע שהרב יוסף בן פורת העמקן והחקרן יוסיף לך הרבה מאוד: כאן: https://www.hidabroot.org/MediaDetail.asp?MediaID=9254&CategoryID=9&subID=9122&StrCategory=איפה%20היה%20אלוקים%20בשואה

וגם כאן !!!:

https://hidabroot.org/MediaDetail.asp?MediaID=788&CategoryID=10&subID=9129&StrCategory=נבואות%20%20שהתגשמו-עליה%20שואה%20ותקומה

ומעוד כיוון: https://www.hidabroot.org/ARDetail.asp?BlogID=7425&Catogory=4&SubID=6763

בהצלחה - מנשה ישראל