רוצים לדעת האם שיש התאמה בשמותינו

שלום וברכה

מאוד שמחנו על הבשורה הטובה, והקב"ה יעזור שהדברים יתקדמו כשאיפת ליבך, ובורא עולם ישכין בביתכם את השכינה, השלום, והשלוה, את האושר ואת העושר, נחת מבנים ומבנות.

השמות שלכם מתאימים מאוד זה לזה, והערך המספרי שלהם עולה כערך המספרי של הפסוק "הנחני בדרך אמת", שנאמר על ידי אליעזר כשמצא את הזיווג של יצחק בדמותה של רבקה הצדקת.

את ההתקשרות אפשר לחגוג כפי שרוצים, סעודה או כיבוד קל, עם אורחים או ללא אורחים מלבד המשפחה המצומצמת.

ואני מצרף לכבודך לקט קצר בעניני אירוסין, עם הרבה דברי תורה.

אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין, הורה לנו על ידי חכמיו איזה דרך ישכון אור, להבדיל בין ישראל לעמים, ומהו הסדר הנכון עדי יבואו בני ובנות ישראל לברית הנישואין.

וכלשון הרמב"ם בריש הלכות אישות (פרק א הלכה א): "קודם מתן היה אדם פוגע אשה בשוק, אם רצה הוא והיא לישא אותה, מכניסה לתוך ביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה, כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה שנאמר (דברים כב יג): "כי יקח איש אשה ובא אליה".

מראשית כזאת הוסיפו חכמים לגדר ולסייג מדרכי הצניעות שגם לקידושי אשה תקדום מעשה `שידוכין`, דהיינו שידבר עמה תחילה על עסק הקידושין, הוא או שליחו. ואסרו חכמים לקדש אשה ללא שישדך עמה תחילה, וכדברי הגמ` (קידושין יב ב): "רב מנגיד ...על דמקדש בלא שידוכי", ופי` רש"י הטעם משום פריצותא, וכן נפסק ברמב"ם (הל` איסורי ביאה פרק כא הי"ד): "המקדש בלא שדוך מכין אותו מכת מרדות", וכיוצא בזה כתב בהל` אישות (פרק ג הלכה כב), וכן הוא בטור ובשולחן ערוך (אה"ע סי` כו ס"ד).

רבינו נסים ז"ל בביאורו על דברי הגמ` (שבת ה ב מדפי הרי"ף) משדכין התינוקות בשבת, כתב וז"ל: "משדכין - מלשון שקט ומנוחה שהאשה מוצאת בבית בעלה, כדכתיב (רות א ט) ומצאן מנוחה אשה בית אישה, ומתרגמינן (שופטים ה לא) `ותשקוט הארץ` - `ושדוכת ארעא`, וכ"כ רבינו משה איסרליש בשו"ע (יו"ד סימן רכח סעיף מג): "פירוש המזדווגין עצמם יקראו משודכים מענין ומצאן מנוחה (רות א, ט) כי תרגום ותשקוט הארץ (שופטים ה, לא) ושדיכת ארעא.

אחר שבאו בקשרי שידוכין, היו עושים בימים קדמונים קנין אירוסין, האירוסין הנהוגים בימינו אינם האירוסין של ימי המקרא והמשנה. האירוסין ההלכתיים הם מה שמכונה בלשון המשנה "קידושין", וכלשון חכמים במשנה בתחילת מסכת קידושין: "האישה נקנית בשלושה דרכים". המארס היה "קונה" את ארוסתו באחת משלוש הדרכים, והיא הייתה הופכת לארוסתו. ובימי קדם היה פער זמנים של כשנים עשר חודש בין האירוסין והנישואין.

ברבות הימים נהגו רוב ישראל על פי גדוליהם שלא לקדש אלא בשעת חופה [ובכמה קהילות אף היה חרם חמור על זה, ויש שאף הפקיעו הקדושין שנערכו שלא בשעת חופה, כמבואר בשו"ת הרדב"ז החדשות (ח"ב סימן תרסד): "בירושלים יש הסכמה קדומה שלא יקדשו אלא בזמן הנשואין". וכן הגאון רבי נסים חיים משה מזרחי זצ"ל בספרו אדמת קודש (ח"א אה"ע סימן טל ד"ה ונחזור לנידון) כתב שהוא חרם עולמי שלא לקדש אלא בשעת החופה].

ולמעשה, מה שאנו נוהגים כיום בעריכת תנאים אחרי השידוכין המכונה בפי העולם כאירוסין אין אלו אירוסין כלל, ומה שנהוג כיום נוגע בעיקרו לדיני ממונות שמתנים הצדדים זה עם זה. אמנם, בקהילות שונות נטו לייחס חשיבות עילאית למחויבות זו, ויש מקומות בהם נהגו שלא להפר בשום דרך ברית זו, בשל התייחסות אליה כחמורה יותר מאשר האירוסין והנישואין עצמם, וכפי המובא בשם הגר"א: "טעם על זה ששוברין כלי חרס בעת התנאים להראות כמו כלי חרס כיוון שנשברה אין לה תקנה כן אסור לבטל תנאים, ובחופה שוברין כלי זכוכית שיש לה תקנה, כן התקנה להיפרד בגט פטורין". וכלשון הזה מבואר בסידור הגר"א: "אמר רבנו שיותר נכון ליתן גט פיטורין לאשתו כשלא תמצא חן בעיניו שהתורה התירה זה, מלבטל תנאים שנעשו בתקיעת כף, דכיוון שנעשה תקיעת כף הוא מן השמים, ובהדי כבשא דרחמנא למה לי", (סידור הגר"א, אורחות חיים קיד-קטו).

נוהגים בגמר השידוך לשתות משקה ולאחל "לחיים" בנתינת יד הצדדים זה לזה [היינו אבי החתן ואבי הכלה, אבל לא החתן והכלה כמובן], ויש בכך הוראה על גמר הדבר ועל קיום ההתחייבויות שביניהם, וכמבואר בדברי הגאון רבי יעקב שור זצ"ל אבד"ק דארנא בשו"ת דברי יעקב (סימן נא) שעצם שתיית המשקה הוא הקניין בין הצדדים וז"ל: "מה שנהוג לשתות משקה למזל טוב בזה נתקיימו השידוכין, דבהרבה עירות פולין, שתיית משקה בשעת ריצוי איזה עסק, עושה הקנין, ונקרא שתיית `מאהריטש`, ולזה נהגו בשעת תקיעת כף של שידוכין שותין קצת משקה בברכת מזל טוב שכל זה מחזק קנין השידוכין".

סעודת אירוסין
כאמור לעיל, בזמן הקדמון שהיו נוהגים לעשות אירוסין בגמר השידוך בקידושין גמורים היה מנהג ישראל לעשות סעודת אירוסין, הסעודה היתה נערכת בבית הורי הכלה, ונחשבת לסעודת מצוה, וכפי המבואר במשנה (פסחים פ"ג מ"ז) שבגין הצורך להשתתף בסעודת אירוסין בבית חמיו היה מותר לבטל חמץ בערב פסח בלבו, ואין צריך לחזור לביתו ולבער. אף בימינו שאין מקדשין באותו מעמד נהגו לעשות סעודה וכינוה בשם `סעודת אירוסין` אף שאין בימינו אירוסין ממש. ומכל מקום נחשב זה בפוסקים לסעודת מצוה`. וכ"כ במגן אברהם (או"ח סימן תמד סק"ט) ובמשנה ברורה (שם סקכ"ד): ובספר מקור חיים (קיצור הלכות - או"ח סי` תקנא סעיף י) הביא שהיו סועדין בסעודה זו בבשר ויין, וראה בתקנות ניקלשבורג (סי` רסד) שכלי זמר רשאים לשורר ולנגן עד שעה י"ב בלילה על ה"קנס מאהל".

הגאון רבי שם טוב גאגין זצ"ל בספר כתר שם טוב (עמוד תקצב) הביא שבארץ ישראל ועוד מקומות נהגו לערוך את חגיגת השידוכים דוקא בבית הורי הכלה, בשעות הלילה.

הגאון רבי שלמה זלמן עהרנרייך זצ"ל אב"ד שאמלויא בספרו טיול בפרדס (אות ת ס"ו) כתב לבאר טעם קריאת שם כתב התחייבות הנישואין בשם `תנאים`, וז"ל: "השידוך של שידוך חתן וכלה קורין `תנאים`, ונראה לי דהשם תנאים הוא דאמרו חז"ל (סוטה ב א) קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף, ובקריעת ים סוף כתיב וישב הים לפנות בוקר לאיתנו, ודרשו חז"ל לתנאו, כי תנאי התנה הקב"ה שיקרע לפניהם, על כן קריעת ים סוף היה על ידי תנאי, לכן קוראים הקישור שהוא קשה כקריעת ים סוף `תנאים".

תנאים נוסח אשכנז הישן
הגאון רבי שמואל הלוי זצ"ל בספרו המיוחד על עניני השטרות `נחלת שבעה` (סי` ח) הביא נוסח שטר התנאים שנהגו לערוך בקהילות אשכנז, הכולל כמה ענינים, וזה נוסח השטר:

"המגיד מראשית אחרית, הוא יתן שם ושארית, לאלה דברי התנאים והברית, שנדברו והותנו בין שני הצדדים בשעת הקנין סודר, דהיינו בין כמר פב"פ, הבא בכח בנו הבחור פלוני מצד אחד, ובין כמר פב"פ הבא בכח והרשאה מספקת מבתו פלונית ועל פי שאלת פיה מצד שני".

הסכמה לנישואין והתחייבויות הנדן
"ראשית דבר הבחור כמר פלוני הנ"ל ישא במז"ט ויקדש את הבתולה מרת פלונית הנ"ל ויסבלנה ויכניסנה לחופה כדת משה וישראל והיא תקבל הקידושין ממנו. וכמר פלוני יכניס לנדן בנו החתן כמר פ` סך פ` קודם החופה. גם ילביש את בנו במלבושי כבוד שבת וחול כראוי ולפי כבודו. גם יתן לבנו סבלונות וטבעת קידושין לפי כבודו. גם ישתדל שטר חליצה מכל בניו קודם החופה בחינם. וכמר פב"פ הנ"ל יכניס לנדן בתו הכלה פלונית סך פלוני מזומנים קודם החופה‏‏. וילביש את בתו הכלה במלבושי כבוד שבת ויום טוב וחול ובגדים וצעיפים ורדידים לפי כבודו‏‏. גם יתן לבתו סבלונות לפי כבודו‏‏. [וכמר פ` הנ"ל יתן להזוג מזונות על שלחנו כאחד משאר אוכלי שלחנו שנה תמימה אחר החתונה, ולאחר כלות המזונות עוד ב` שנים דירה בביתו]. וכמר פלוני הנ"ל יתן לבתו קודם החופה שטר חצי חלק זכר בן פשוט, וכן מזוגתו מרת פלונית. (ואם יש עוד תנאים ביניהם - הכל לפי תנאם). ומחמת עידור וקטט ח"ו, יתוקן קודם החופה כתקנות קהלות שו"ם. והמעשר יחלוקו כמנהג המדינה".

קביעות זמן החתונה והטלת הקנס
"החתונה תהיה למז"ט ולשעת ברכה והצלחה לזמן פלוני, על הוצאת שניהם ובמקום הממוצע לשניהם, או בתוך זה הזמן מתי שיתרצו שניהם‏‏. ואם ח"ו יעבור אחד מן הצדדים על התנאים האלו, הן על כולה או על מקצתה, יתן צד העובר לצד המקיים כך וכך"‏‏.

קבלת ערבות
"ועל זה נעשה ערב קבלן בעד החתן כמר פב"פ, וערב קבלן בעד הכלה ר` פב"פ‏‏. והצדדים קבלו עליהם בחרם חמור ובשבועה דאורייתא לפצות את הערבות שלא יגיע להם שום היזק ח"ו. וליתר שאת וליתר עוז באו הערבים הקבלנים עצמם על החתום‏‏. והערבים הקבלנים עשו קנין סודר לאשר ולקיים כל הנ"ל. נעשה היום יום פלוני שנה פלונית פה בעיר פלונית".

עד כאן.

כיום נהוג לכתוב הנוסח הזה:

"המגיד מראשית אחרית הוא יתן שם טוב הוא שארית לאלה דברי התנאים והברית, שנדברו והותנו בין הני תרי צדדי ה"ה (שם אבי החתן) העומד מצד (שם בנו) החתן המופלג כמר (שם החתן) נ"י. ובין (שם אבי הכלה) העומד מצד (שם בתו) הכלה הבתולה המהוללה מרת (שם הכלה) שתחיה.

ובשאלת פי החתן והכלה אמרו הן.

ראשית דבר ה"ה החתן הבחור המופלג כמר (שם החתן) נ"י, יישא למזל טוב בת גילו הכלה הבתולה המהוללה מרת (שם הכלה) תחיה. בחופה וקידושין כדת משה וישראל, וישלטו בנכסיהון שווה בשווה. ואל יבריחו ואל יעלימו לא זה מזו ולא זו מזה, כי אם ידורו באהבה וחיבה באמת ושלום במימרא ובסיעתא דשמייא.

התחייבות מצד (אבי החתן) וגם להלביש את (בנו) החתן מלבושי כבוד בגדי חול שבת ויום טוב, כמנהג בעלי בתים חשובים פה. התחייבות מצד (אבי הכלה) וגם להלביש את בתו הכלה, מלבושי כבוד בגדי חול שבת ויום טוב, כמנהג בעלי בתים חשובים פה.

זמן החתונה במזל טוב ובשעה טובה ומוצלחת בעזרת ה` יתברך בחודש _______ תש_______ הבא עלינו לטובה, על הוצאת (כמדובר), ובתוך הזמן מתי שנתרצו שני הצדדים.

ערב קבלן מצד החתן: (שם הערב) ערב קבלן מצד הכלה: (שם הערב). הצדדים מחייבים לפצות הערב הקבלן שלא יגיע אליהם שום היזק וגרם הזיק כלל.

וקנינא מהחתן מהכלה ומהמחותנים בקניין אגב סודר במנא דאפשר למקני ביה כתקנת חז"ל. והכל שריר ובריר וקיים .

ח"ש יום _________ לחודש _________ שנת _________
נאום (חתימת העד האחד).

נאום (חתימת העד השני).


מנהג הצדיקים היה להקפיד על כתיבת תנאים וכמו שכתב הגאון רבי ישראל חיים פרידמאן זצ"ל אב"ד ראחוב בספרו לקוטי מהרי"ח (סדר נשואין) וז"ל: "הנה מנהג ישראל לעשות תחילה קשר שידוכין ולכתוב בכתב ואח"כ נושאין בחופה וקידושין, והצדיקים מקפידים על זה מאוד לכתוב שטר התנאים ע"פ טעמים הכמוסים בידם".

וכן האריך בחובת קיום מנהג ישראל בכתיבת התנאים הגאון רבי יצחק צבי לעבאוויטש זצ"ל אב"ד טשעפ בספר שולחן העזר (סימן ב ריש סעיף ב) וכלשונו בין השאר: "ובעוונותינו הרבים, חדשים מקרוב באו לבטל מנהג זה הישן נושן ועושין רק תקיעות כף הנקרא `האנדשלאג` או בלע"ז `פערלאבונג`, והכל להתדמות לגויים, והרבה מהם אשר בושים מחמת כתב לשון הקודש כמנהג כתיבת התנאים, ועל כן כל מי שיראת ה` נוגע בלבבו ישתדל ויתאמץ לקיים מנהג אבותינו בידינו, ובפרט לפי המבואר במטה משה (חלק ג דיני הכנסת כלה) דכל עניני התנאים נלמד ממתן תורה בכל פרטותיה ודקדוקיה, כמו שכתב באריכות שם, ומי יודע עד כמה מגיעין הדברים, ובפרט דזה נוגע גם לדינא קצת כמו שכתבתי כאן. על כן לדעתי חוב מוטל על כל רב בעירו, ומו"צ במקומו, ושו"ב בכפרו, להשגיח על זה שלא לבטלו חס ושלום".

כתיבת תנאים מסוגל שיהיה הקשר של קיימא
"ובפרט כי הנסיון מעיד דעל ידי שאין כותבין התנאים מקילין לעצמם בביטול שידוכין, ועיין בספרים הק` ומבואר בשערי רחמים מהגאון רבי אליהו מוילנא זצוק"ל דמוטב לקרוע גוילין של י"ב שורות דהיינו גט, מלהתיר ולבטל קשרי שידוכין, ע"ש, ושמעתי מתלמיד חכם אחד ששמע מפה קדשו של הרב הצדיק רבי נפתלי הירצקא הלוי זילבערמאן זצוק"ל מראצפערט הטעם שהרבה שידוכים שנתפרדו על ידי שנעשו בלא כתיבת תנאים, משום דאם נעשו בכתיבת תנאים המנהג לכתוב בו `המגיד מראשית אחרית היא יתן שם ושארית` וכו`, וא"כ נראה דסומך עצמו על הסכמה מן השמים, ומה` יצא הדבר ועל כן נתקיים, אבל כשאינו כותב אם כן נראה שעושה הדבר מעצמו ולא מדעת עליון, על כן מראים לו מן השמים באמת כי לא הסכימו ונתפרדה החבילה", עכ"ל.

הגאון רבי שמואל הלוי זצ"ל אב"ד באמבורג בנחלת שבעה (סימן ח) מביא שנוסח התחלת התנאים: "המגיד מראשית אחרית הוא יתן שם טוב ושארית לאלה דברי התנאים והברית שנדברו והותנו בין שני הצדדים". וכתב הטעם (סימן ט אות א): "משום דכמה פעמים אינו מגיע לאחרית טוב ונתפרדו זה מזה, לכך תפילה לקב"ה שהוא יודע מראשית מה שיהיה באחרית שיתן גם כאן אחרית טוב ושארית", עכ"ל, וכ"כ שם. וכן הוא בדברי קדשו של הרה"ק רבי זצוק"ל ממאדז`יץ בספרו ישא ברכה (פרשת בשלח ד"ה וכן בתנאים): "וכן בתנאים אנו אומרים: `המגיד מראשית אחרית` שיהיה מתקיים ונגמר לטובה ולמזל, והוכן מיד בראשית, האחרית שהוא סימן טוב ומזל טוב. ולכך אומרים: `בורא עולם בקנין השלם זה הבנין`, מהו ענין הבריאה, אלא מיד בתחילת הבריאה היה התכלית, וכן הוא בתנאים".

בספר אור הנפלאות (אות צ) מסופר שהרה"ק רבי יוסף מטארטשין זצ”ל שאל פעם לאביו הרה"ק מלובלין אודות שידוך, השיבו אביו: אין לנו דעה ברורה, כי זה הוא בכיפת השמים. אמר לו בנו: הלא כל הדברים מהשמים, השיבו אביו: בתנאים כותבים: "המגיד מראשית אחרית", אחרית הוא עד סוף כל הדורות, וזה רק ה’ יתברך לבדו יודע", עכ"ל.

פירוש בדרך צחות מובא בספר מושיען של ישראל (חלק ג עמוד 72) מכתב יד מהגה"צ מפעטראוואסעלא זצ"ל בטעם שפותחין: "המגיד מראשית אחרית - הוא יתן...", שפעם אחת ערך אדם סעודת תנאים לאחד מיוצאי חלציו, ולא ידע מאין יבא עזרו לכלכל הוצאות הנשואין, כי לרש אין כל, אולם הרה"ק בעל קדושת יום טוב זצוק"ל דיבר על לבו לחזק בטחונו בה` יתברך, ואמר לו בדרך צחות, שלכן מתחילין לקרות התנאים: "המגיד מראשית אחרית - הוא יתן" וכו`, לרמז שה` יתברך המגיד מראשית אחרית, הוא יעזור ויתן כל צרכי החתונה.

פעם נכח הרה"ק רבי שלמה מזוועהיל זצ"ל במסיבת אירוסין ואמר: הנה נוהגין לכתוב בנוסח התנאים על שני המחותנים: "העומד מצד בנו החתן, והעומד מצד בתו הכלה", והכונה בזה היא שעיקר המחותן הוא אבינו שבשמים, ושאר המחותנים צריכים להיות בעיניהם כאילו הם רק עומדים מן הצד, ועליהם לבטוח בה’ יתברך שימלא משאלות לבם לטובה ובניקל. ולכן נאמר עליהן: "העומד מצד", על דרך שנאמר (שמות יד יג): "התיצבו וראו את ישועת ה"` לומר שתפקידם של המחותנים הוא לעמוד מן הצד ולראות את ישועת השם על כל פרט ופרט, כי עניני הנשואין מתנהלים למעלה מדרך הטבע ולא על ידיהם כלל (צדיק יסוד עולם).

עוד מנהג ישראל שנעשה חלק בלתי נפרד ממעמד ה`תנאים` הוא שבירת הכלי שנהגו בו, ואף שבעיקרו הביאו הראשונים ענין שבירת הכלי בעת הנישואין, אם משום לעשות זכר לחורבן בית המקדש, וכמבואר בדברי הרמ"א בספרו דרכי משה (אורח חיים סימן קס ס"ק ב), אם משום המבואר בגמרא (ברכות ל ב) בביאור הכתוב (תהלים ב יא): `וגילו ברעדה`: "אמר רב אדא בר מתנא אמר רבה במקום גילה שם תהא רעדה, ועל ידי שבירת הכלי מתערבבת לה השמחה במקצת, וכמבואר בתוספות (שם ד"ה אייתי כסא), מכל מקום כתבו האחרונים שמנהג ישראל לשבר כלי גם בעת גמר ההתקשרות, וכמבואר באליה רבה (אורח חיים סימן תקס) בשם ספר מעדני יום טוב, שגם בעת התנאים שוברים כלי כדי להבהיל ולמעט השמחה, וכ"כ ב"פרי מגדים" (סימן תקס ב"משבצות זהב" ס"ק ד), וכן הוא ב"משנה ברורה" (סימן תקס ס"ק ט): "טעם דנוהגין לשבור כלי בשעת התנאים. הוא כדי להעלות זכר לחורבן על ראש שמחתנו", והפליג הגאון רבי יחיאל מעכל עפשטיין זצ"ל אב"ד נאווהרדאהק בספרו ערוך השולחן (אבן העזר סימן נ סעיף כו) לעשותו כחלק עיקרי מעצם ההתקשרות, וכלשונו: "אצלינו עיקר גמר ההתקשרות חל בעת קריאת התנאים בפרהסיא ושבירת הכלים".

וכן מתואר סדר גמר השידוכים בכתבי רבי יוזפא שמש ז"ל בספרו מנהגי וורמיישא (ח"ב עמוד א): "על הרוב מניחים הקנס בבית הרב ותיכף אחרי שנשבר הקדירה בקנס הולכין האנשים אשר שם לבית החתן ואומרים לו מזל טוב".

ועם כי בעת הנישואין רבו חילוקי הדעות בעניין איכות הכלי אם לשבר כלי זכוכית או שמא דוקא כלי חרס, אבל בעת ההתקשרות נמנו וגמרו כולם שהמנהג לשבר כלי חרס דוקא, וכ"כ בספר "ילקוט אברהם" (אבן העזר סימן נה אות ט) שהמנהג כעת ליקח קערה של פארצילאה"ן שעל פי רוב הפוסקים יש לה דין כלי חרס.

גם רבינו הגה"ק הבעל שם טוב זי"ע נזקק לענין זה, וכמו שהביא בשמו בספר תולדות אהרן (בליקוטים חלק ב מז ב) שיש קפידה יתירה שלא לקרוע ולבטל קשר של שידוכין, יותר מנתינת גט להפריד בין הצדדים, ולכן נוהגים לשבור אז כלי של חרס דוקא שאין תקנה לשבריו, לרמז שגם השידוך הזה נגמר ונעשה לקשר של קיימא לעולם, מה שאין כן בעת הנשואין שיש אופן להתיר הקשר על ידי גט לכן שוברים כלי של זכוכית שיש תקנה לשבריו על ידי התכת השברים מחדש. וכבר הובא כן לעיל גם משם הגאון רבי אליהו מוילנא זצ"ל וכפי שהביא תלמידו הגדול הגאון רבי חיים מוואלז`ין זצ"ל בספר כתר ראש (סימן קיד).

מליצה נפלאה לשבירת הכלים בעת ההתקשרות וכן בעת החופה, ביאר הגה"ק רבי מאיר מדזיקוב זצ"ל בספרו הק` "אמרי נועם" (חלק א לקוטים אות מח) בדרך הלצה, על דרך מה שפירש רש"י על הפסוק שאמרה רחל בלידת יוסף (ויצא ל כג): `אסף אלוקים את חרפתי`: "מדרש אגדה, כל זמן שאין לאשה בן אין לה במי לתלות סרחונה, משיש לה בן תולה בו, מי שבר כלי זה... בנך, מי אכל תאנים אלו... בנך", "על כן שוברים את הכלי להראות אשר מזה הזיווג יהיה דורי דורות ויולדו בנים ואז אף אם תשבר איזה כלי לא יגיע לה נזק כי תוכל לתלות בבנה", עכ"ל, וכיון לדברי קדשו הגאון רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן זצ"ל בספרו תירוש ויצהר (סימן כו אות א).

מליצה אחרת כתב הגאון רבי שמעון פאללאק זצ"ל בספרו שם משמעון (אבן העזר סימן ט) שיש לומר טעם המנהג כי בכלי חרס היו שומרים שטרות הנחתמים בין אדם לחבירו למען יעמדו ימים רבים וככתוב (ירמיה לב יד): `כה אמר ה` ...לקוח את הספרים האלה את ספר המקנה הזה ואת החתום ואת ספר הגלוי הזה ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים`, אבל שטר התנאים אין מן הראוי שיהיה שמור לימים רבים, שהרי ראוי למהר זמן הנשואין אחר ההתקשרות, וכמבואר בגמרא (כתובות סב) ללמוד ממה שעשה הקב"ה עמנו, ולכן שוברים אז כלי חרס להראות שאין צריך כלי חרס לשמירת השטר תנאים אלא מהו"ר ימהרנ"ה לו לאשה.

על פי הסוד
בספר "אהל ישכר" (עמוד קכ) הביא: "מנהג ישראל תורה לשבור כלי בעת קריאת התנאים, ויש לומר הטעם כי ידוע מספרי הקבלה שבעת בריאת העולם היה שבירת הכלים. וכיון ששידוך הוא גם כן בריאה ובנין חדש, לכן שוברים כלי לרמז על זה".

ומה נמלצו לחיך טעמו של הגה"ק רבי צבי הירש מליסקא זי"ע בספרו אך פרי תבואה (פרשת וירא) וז"ל: "יש לומר הטעם למנהגן של ישראל ששוברים כלי חרס בשעת ההתקשרות של חתן והכלה, דהנה מבואר בספר "חסד לאברהם" שאותם הפועלים דין בעולם המה מלאכים קדושים היינו אופני קודש, רק השליחים שלהם הם המחבלים והמשחיתים רחמנא לצלן, והנה אם על ידי התשובה או על ידי הצדיקים שבדור שמבטלים הגזירות, צריכים לפייס את הדין היינו המחנות הקדושות ולהכניע עצמן לשמו יתברך, מפני שהם אינם תובעים רק כבודו יתברך, ואז אותם המחבלים והמשחיתים הם בטלים ומבוטלים והמה כחרס הנשבר, והנה בכל מקום שיש זיווג הוא מורה על המתקת הדינים, ואז הכלים רקים, שרומז על המשחיתים הם כלים מאליהם וימתקו בדינים, ומי יתן שהשם יתברך יסיר בדינם מעלינו ומעל כל עמו ישראל".

המחותנים שוברים:

הגאון רבי יצחק צבי לעבאוויטש זצ"ל אב"ד טשעפ בספרו שולחן העזר (חלק א דף נב) כתב טעם למנהג שבתנאים המחותנים משברים הכלים, ובעת החופה החתן משבר את הכלי תחת החופה, או הרב או השמש, לפי שאז בעת התנאים החתן עדיין לא קנה קנין ואצלו עדיין לא גברה השמחה כל כך, ואם כן לזכר בעלמא המחותנים משברים. אבל בעת החופה שאז השמחה היא של עצמו, ובמקום גילה שם תהי רעדה, ועל כן מוטל עליו לשבור הכלי זכר לחורבן, עכ"ד.

שיהיה במזל טוב - מנשה ישראל