מטרת הזיווג

שלום וברכה

ההתאמצות למציאת זיווג הוא נטיה מולדת, אחת מהנטיות שהטביע הקב"ה בטבע האדם, לשני סיבות, אחת למטרת המשך הקיום, והשניה כמטרה עצמית כפי שכתוב בתורה "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו", והזיווג מעצם החיים ביחד מנעים את השהיה בעולם הזה, וההתנסוייות בחיי הזוגיות בונה את נפש האדם באופן שאי אפשר להיבנות ללא זיווג.

המצוה הראשונה שנצטווה אדם הראשון הוא מצוות פריה ורביה, וכך נאמר בתורה (בראשית א כז - כח): "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם, ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה", ובשולחן ערוך (אה"ע סי` א ס"א): "חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות", וכתב הגאון רבי אליהו מוילנא בביאוריו (שם סק"א) שכוונת הנישואין יהיו לשם בנים.

לא תוהו בראה

ובטעם המצוה הזאת כתב בספר החינוך (מצוה א) וז"ל: "משרשי מצוה זו, כדי שיהיה העולם מיושב, שהשם ברוך הוא חפץ בישובו, כדכתיב (ישעיה מה יח) לא תהו בראה לשבת יצרה, והיא מצוה גדולה שבסיבתה מתקיימות כל המצות בעולם, כי לבני אדם ניתנו ולא למלאכי השרת".

לא טוב היות האדם לבדו

מדברי הגאון רבי מרדכי יפה זצ"ל בספרו לבוש הבוץ והארגמן (סי` א ס"א) יש ללמוד כי תכלית מצוות הנישואין כוללת בה מלכתחילה שני מטרות שונות, ומלבד מצוות פרו ורבו המתקיים על ידה, יש בה תכלית לעצמה כי לא טוב היות האדם לבדו, וכלשונו: "יתברך שמו של הקב"ה אשר חפץ בטוב בריותיו, כי יודע בשער חכמתו יתברך שאין טוב לאדם היותו לבדו, עשה לו עזר כנגדו, דכתיב (בראשית ב יח) לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו, ומפני שהיתה אחת מן הכוונות בבריאת האדם שיפרה וירבה, דכתיב (ישעיה מה יח) כי לא לתוהו בראה לשבת יצרה, עשה זה העזר בזה האופן שעל ידה יוכל לפרות ולרבות, דכתיב (בראשית ב כב) ויבן ה` אלקים את הצלע, עשאה כמו בנין קצר למעלה ורחב למטה לקבל הולד, ועל כן צוהו לדבק בעזר זה שעשה לו דכתיב (שם כד) ודבק באשתו, שאז תהיה לו גם היא לעזר ולהועיל בכל צרכיו, לא לבד בענין הפריה ורביה, ולכך חייב כל אדם לישא אשה לפרות ולרבות". והן הן דברי חז"ל (יבמות סא ב): "אמר רב נחמן אמר שמואל אע"פ שיש לו לאדם כמה בנים אסור לעמוד בלא אשה שנאמר (בראשית ב יח) לא טוב היות האדם לבדו", וכנפסק בשו"ע (שם ס"ח).

להרבות בעולם מכירי כח הבורא

הגאון רבי אברהם דאנציג זצ"ל בספרו חכמת אדם (כלל קכג ס"א) הוסיף כי נקודת המצוה וטעמה כדי להרבות יראי ה` בעולם שיכירו כח הקב"ה בעולמו, וז"ל: "יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא שברצונו להיטיב עם בריותיו ברא כל העולמות, ולא לתוהו בראה אלא לשבת יצרה, למלאות פני תבל למען יכירו כח מלכותו, ולכן צוה יוצרנו ובוראנו לפרות ולרבות". וכמו שמבואר ברבינו בחיי (בראשית א כח): "וטעם המצוה הוא, שתהיה ההולדה הכנה לקבל הנפש השכלית, כדי להכיר בוראו ולעבוד עבודתו, שאם לא כן מותר האדם מן הבהמה אין, וכן אמר הנביא (יחזקאל כג לז) וגם את בניהן אשר ילדו לי, כלומר, לשמי, וביארו בו, כי ישראל הם נולדים לשמו, וזאת היא הכונה בהם לא ככוונת הרשעים, שהוא כדי ליישב העולם ולאכול ולשתות כבהמות, אלא שתהיה הכונה לשמו בלבד, והוא שיכוון בתולדתו אל הכונה לקבל הנפש השכלית ולהמשכת רוח הקודש, כענין הקרבנות הגופיים שהיתה הכונה להשראת שכינה ולהמשכת רוה"ק".

והאריך בזה עוד הרבינו בחיי בספרו כד הקמח (ערך חילול השם) וז"ל: "אין שלימות האדם אלא עם הנישואים, שכן תמצא באדם הראשון כשנברא יחידי הזכיר בו הכתוב (בראשית ב) לא טוב, והדבר שאין בו טוב אין לו שלמות ולכך נצטוה אדם לקחת אשה שיהיה דבק בה כדי שימציא תולדות לעבוד השם יתברך ועם זה יהיה ענינו שלם, וזהו שכתוב (שם) על כן יעזב וגו` הודיענו הכתוב הזה עיקר הכונה בנישואין מה היא, וידוע כי הנשואין על ב` חלקים:

האחד, להמשיך התולדות ולהרבותם מפני יישוב העולם, וכענין שכתוב (ישעיה מה) לא תהו בראה וגו` וכונה זו היא באומות העולם. והשנית, לכוון תולדות לעבודת השם יתברך ולדעת אותו ולהכירו ואין כונה זו כי אם בישראל, והוא מאמר הנביא (יחזקאל כג) וגם את בניהם אשר ילדו לי וכן הזכיר עוד (ישעיה מג) עם זו כו` תהלתי יספרו, ביאורו, למען שיספרו תהלתי. ויראה לי כי הכונה זו השנית רמוזה בכתוב הזה שאמר (בראשית ב) ודבק באשתו כי לפי הכונה הראשונה היה ראוי לומר ודבק באשה, וכשאמר `באשתו`, כלומר הראויה לו ממינו חשובה כמותו להעמיד בנים כיוצא בו, ומזה הזכיר איש שהוא לשון חשיבות ומעלה ולא אמר על כן יעזוב אדם, וידוע כי הבנים נמשכים במדותיהם אחר משפחת האם. ומפני זה יצטרך אדם שיזהר בנישואין שלא יקח אשה לשם יופי שהרי כתיב (משלי לא) שקר החן והבל היופי, ולא לשם ממון כי כן כתיב (שם כג) כי עשה יעשה לו כנפים וגו` אלא שתהיה כל מחשבתו וכוונתו לשמים", עכ"ל.

וכיוצא בזה כתב רבינו מנחם ריקאנטי ז"ל בספרו טעמי המצוות (מצוה א): "טעם מצוה זו, להודיעך שקיום העולם תלוי בקיום התורה שישאיר אחריו מי שיקיים התורה והמצווה במקומו, שיכיר שיש בורא ומשגיח ויכול, ולא ימחה שמו מישראל, ונעשה שותף ליוצר", ועיקר כוונה זו מבוארת בשולחן ערוך (או"ח סי` רמ ס"א): "לקיים מצות בוראו שיהיו לו בנים עוסקים בתורה ומקיימי מצוות בישראל".

מצוה זו נוהגת מבראשית ועד אחרית
כאמור, ראשית מצוה זאת נמסרה לאדם הראשון ביום השישי לימי בראשית, חזרה מצוה זו ונשנתה לנח אחרי המבול, וכמו שביאר הגאון רבי יחיאל מעכיל עפשטיין זצ"ל אב"ד נאווהרדאק בספרו ערוך השולחן (אה"ע סי` א ס"א) וז"ל: "כשברא הקב"ה את עולמו וברא את האדם זכר ונקבה כתיב (בראשית א כח) ויברך אותם אלוקים ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה, וכן אחר המבול בירך את נח ובניו כמו שכתוב (בראשית ט א) ויברך אלוקים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ, כי רצון הקב"ה בהרבות מין האנושי, כמו שאמר הנביא ישעיה (מה יח) לא תוהו בראה לשבת יצרה, ובעת שגלו ישראל לבבל שלח להם הנביא ירמיה (כט ו) קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים ותלדנה בנים ובנות ורבו שם ואל תמעטו, כלומר אל תאמרו כיון שאנחנו בגלות למה לנו להרבות זרע, אלא אתם מחוייבים לעשות המצוה ככל אשר ציוונו ה` אלוקינו וה` יעשה בנו כרצונו, ומצוות עשה על כל איש ואיש מישראל לישא אשה ולקיים מצוות פריה ורביה, ולכן שנה הכתוב (בראשית ט א) לנח אחר הברכה (שם ח יז) דפרו ורבו, וציוהו אותו ואת בניו בפקודת התורה ואתם פרו ורבו שירצו בארץ ורבו בה, והפסוק הזה הוא למצוה והראשון לברכה (רש"י), ומצוה רבה היא עד למאוד מפני שבה תלוי קיום וישוב העולם".

בהצלחה - מנשה ישראל