לדעה שאומרת שיהושע כתב את השמונה פסוקים האחרונים של התורה. האם הקב"ה הקריא ליהושע את הפסוקים הללו

שלום אביתר,

איני מבין מדוע שאלות אלו מטרידות אותך. הרי הן צריכות לשמח אותך. אם משה רבינו לא מיהר לחרוץ את דינו של המקושש, אלא הלך ושאל את ה´, זה רק מראה לך על ישרות התורה ומעביריה. אפילו גדול הנביאים הלך ושאל את ה´ מהו הדין, רק ללמדך שכל התורה כולה ניתנה מפי ה´ ולא מפי דעת אנוש חלילה. במעמד הר-סיני קיבל משה את עשרת הדברות, אותם מסר לעם ישראל. את התורה כולה קיבל עם ישראל רק לאחר 40 שנות הנדודים במדבר. כך שעם ישראל למעשה קיבל עליו את התורה בשלבים. וכך הוא גם הדין לגבי המקושש בשבת.

1. אין לך ממה להתרגש, כי הא-לוהים הוא היחיד שאינו מסוגל לטעות, והוא היחיד הקובע מי יודע מה. ביכולתו של הא-לוהים למסור ידיעה לצדיק, וביכולתו להחסיר ידיעה מהצדיק. רק הא-לוהים אינו טועה לעולם. מי שמבין שהתורה היא אלוקית, והא-לוהים מכוון את ההיסטוריה (שומר על עם ישראל והתורה בכל דור ודור), גם מבין שמעשה המקושש לא היה מקרי, וה´ כיוון אותו כדי ללמד אותנו כלל נוסף בתורה (כמו אצל בנות צלפחד). הקב"ה מכוון את ההיסטוריה, וגם את מעשי האדם, והוא אשר קבע מה ייכתב ומה לא ייכתב בתורה. כך שכל מה שנכתב - יש לו משמעות רבה, תכלית וסיבה.
משה רבינו לא המציא אפילו הלכה אחת מעצמו ח"ו, ואת כל התורה העביר מילה במילה מפי הא-לוהים. כאשר לא ידע משה הלכה כלשהי, או כאשר הא-לוהים החסיר ממשה ידיעה מסויימת (וזאת כדי שייכתב הדבר במפורש), שאל משה רבינו את הא-לוהים, והא-לוהים השיב לו דבר ברור.

בפסוק נאמר (במדבר טו, לב): "ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקשש עצים ביום השבת... ויקריבו אתו המצאים אתו מקשש עצים אל משה ואל אהרן ואל כל העדה". אנו רואים שעם ישראל ידע ממסורה שבעל פה בדיוק מהי המלאכה המדוברת, ושמקושש העצים אכן עבר עליה וחילל את השבת. אך לא ידעו בני ישראל, ואפילו משה ע"ה באיזו מיתה מארבע מיתות בין-דין יש להורגו, כי עוד לא מסר ה´ דין זה, ולכן חיכו העדה לשמוע את דבר ה´ (וזה גם מה שכותב רש"י על הפסוק: "כי לא פרש מה יעשה לו. לא היו יודעים באיזו מיתה ימות, אבל יודעים היו שהמחלל שבת במיתה") לאחר שפונה משה ע"ה ל-ה´, מבוארת לו דרך המיתה למחלל שבת (סקילה).
כך ששתי תשובות לשאלתך - משה רבינו העביר לעם ישראל את התורה בשלבים, ולכן הוצרך לשאול את הא-לוהים לגבי דינים שטרם נלמדו, וכן שהא-לוהים החסיר ממשה ידיעה כלשהי כדי שהדבר יבואר לעם ישראל בצורה מפורשת.

2. התורה נכתבה בשלבים במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר (ויש גם דעה בגמרא האומרת שהתורה ניתנה בשלמותה לפני פטירת משה). כך שסדר המאורעות היה כזה: ה´ ציווה על משה, משה העביר את הציווי לבני-ישראל, ה´ הכתיב למשה את מה שקרה בספר התורה.
לגבי סדר המצוות, משה מסר לבני-ישראל מצוות בשלבים, וגם בתורה ניתן לראות זאת. עם כל מצווה שניתנה (כמו ציצית, או תפילין), נמסרו גם פרטי ההלכות שבעל פה (כמו מהי ציצית, או איך מכינים תפילין).

3. מכיוון שמשה רבינו היה גדול הנביאים, ה´ הראה לו גם את מה שיקרה בדורות הבאים, כולל הנביאים והכתובים. ואכן קיימות נבואות בתורה המספרות על קורות עם ישראל גם לאחר אלפי שנים (!), כמו הגלות, התפזרות עם ישראל בעולם, האנטישמיות, והשיבה לארץ באחרית הימים.

4. הדעות חלוקות לגבי הפסוקים האחרונים בתורה המספרים על פטירת משה, אך מן המפרשים נראה יותר לומר שמשה כתב אותם בנבואה.
כמובן שאם יהושע כתב פסוקים אלו, הוא כתב אותם מפי הא-לוהים, כי הוא היה תלמידו המובהק של משה אחריו, והא-לוהים הדריך אותו בכל צעד ושעל, ועשה בדורו נסים כבירים לכיבוש הארץ כפי שמובטח עוד בחיי משה.

5. אבות המלאכה האסורים בשבת אכן ניתנו הלכה למשה מסיני, ומסיבה זו ידעו ישראל שהמקושש חילל את השבת, אף על פי שלא הוזכרו בתורה אבות המלאכה.
המלאכות האסורות בשבת הן מן התורה שבעל פה המבארת את התורה שבכתב, ולא הומצאו חלילה בידי בני-אדם. בלי התורה שבעל פה, לא ניתן להבין אפילו מצווה אחת מן התורה שבכתב. כך לדוגמה, נאמר על השבת "לא תעשה כל מלאכה" וכן "אל יצא איש ממקומו ביום השבת" מבלי לבאר מהי מלאכה או מהו המקום ממנו אסור לצאת ביום השבת. כל פרטי ההלכות נמסרו בתורה שבעל פה, ואלו נכתבו על ידי רבי יהודה הנשיא לפני אלפיים שנה בקירוב בשישה סדרי המשנה.

מה שאתה רואה בגמרא, כל מיני סוגי לימודים ונוסחאות של קל וחומר, נועדו רק כדי לברר באופן תורני היכן מצוי רמז לדין זה בתורה שבכתב, אך ודאי שבכל דור ודור ידעו ישראל את המלאכות האסורות בשבת, ויש לכך גם ראיות רבות מן התנ"ך. כך לדוגמה חז"ל מבררים מהן ארבעת המינים מן התורה, אף על פי שבכל שנה ושנה כל עם ישראל תמיד היה משתמש באותם ארבעת המינים. מכיוון שחז"ל ביקשו ללמוד וללמד את התורה לכל פרטיה, הם דאגו להראות מקורות לפרטי התורה שבעל פה מתוך התורה שבכתב.

מלאכת "דש" פירושה הפרדת האוכל מהפסולת שמחוברת בו. וכך כתב הרמב"ם בהלכות שבת (פרק ח´, הלכה ז):  "הדש כגרוגרת חייב ואין דישה אלא בגדולי קרקע, והמפרק הרי הוא תולדת הדש וכו´ וכן החובל בחי שיש לו עור חייב משום מפרק".
היתה במשכן מלאכת דש, ובקישור הבא :<>איני מבין בסימנים, ולשם כך צריך ללמוד את הסוגיה בעיון (מסכת שבת, דף עג)

בברכה,
דניאל בלס.