המוות הקליני, והחוויה של ה"אור הגדול"

שלום וברכה

בין אלו שנחקרו ע"י ד"ר ריימונד מודי ואחרים וסיפרו לפרטים את כל מהלך הניתוח ונסיונות ההצלה שהם חוו ממעל לגופתם. עיוורים דיווחו לד"ר אליזבט רוס על כל הפרטים הקטנים שהיו בחדר הניתוחים ועוד, ולאחר שהם שבו לחיות הם חזרו לעיוורונם. לא נמצא שום אדם שהעיד שראה את ישו או את מוחמד במחקרים אלו. זו סתם המצאה שהעלו חילוניים באתרי "חופש" אנטי דתיים למיניהם. הם היו חייבים להמציא המצאה זו כיוון שהם ראו שאין להם תשובה למחקריהם של ד"ר מודי וד"ר רוס אז הם המציאו את ההמצאה הזו, ואתה לצערי האמנת להמצאה זו.

 למרות שהחוקרים המפורסמים הנ"ל חקרו נוצרים רבים. הגיעו שני החוקרים הנ"ל ועוד אחרים למסקנה חד משמעית בעקבות מחקרם, כי יש חיים לאחר המוות. הם החשיבו את נחקריהם כאנשים נורמלים ושקולים וכל תיאורם נחקר היטב ונמצא אמין ושקול. המחקרים הנ"ל הינן בין הטענות המלחיצות ביותר את החילוניים האידיאולוגים, כי זו פשוט הוכחה שאין עליה תשובה. אז הם מעלים כל מיני תיאוריות ושקרים. יש כאן ראייה מוחצת על מציאות הנשמה ועל מציאות האור הגדול שיודע עליך הכל.

אכן, בעקבות גילויים מרעישים אלה, קפצו בעלי מגמה מכל הדתות כדי להצדיק את דתם. ומכאן כל התיאורים הנפוצים של הגויים למיניהם שהם לא אמינים. והומצאו על ידי כל מיני אתרים מפוקפקים של נוצרים ומוסלמים. לעומת זאת, העדויות על החיים והאור וכו`, נגבו גם מאנשים שבכלל לא היו מאמינים. אל תיתנו לאירגונים מגמתיים (דתיים וגם אנטי דתיים) לבלבל אתכם. המחקר בנושא הוא רציני ביותר, וזוכה להתייחסות רצינית בקהילייה הרפואית המדעית. כבר התפרסמו מאמרים חשובים בנושא בכתבי רפואה יוקרתיים שלא שייכים לשום ארגון דתי. הגידו נא לי, אם אכן כל זה הזיות ודמיונות כפי שאתם חושבים, איך ייתכן והקהילייה המדעית תתיחס לכך בכובד ראש ותדון ותחקור בדבר? אתמהה. אני מעלה בפניכם כתבה שהתפרסמה בעיתונות החילונית בארץ, על 2 חוקרים נוספים המגיעים גם הם למסקנותיהם של ד"ר מודי וד"ר רוס ואחרים. והם מפרסמים את מימצאיהם המרעישים, והקהיליה המדעית מתייחסת להם ולמחקריהם בכובד ראש.

אני חוזר ואומר, הנושא שלנו הוא אחת המכות הרציניות שניחתו בדורנו על החילוני האידיאולגי. יותר נכון, המכה הרצינית ביותר, כי אין עליה תשובה, אלא רק תירוצים וגיבובים! הנה לכם הכתבה. בועז גאון מחקר חדש של שני מדענים בריטים בכירים בוחן את הסוגיה המסקרנת ביותר שניצבת בפני האנושות – החיים שאחרי המוות בשעה 12:30, בדיוק כפי שקבענו, הופיע ד"ר סאם פארניה בלובי של בית החולים סאותהמפטון שבו הוא עובד.

הוא בן 30, לבוש מכנסי בד, חולצתו מפוספסת, ראשו מקריח, חיוכו קליני, תגו מנוילן. חלוקו הלבן לא היה מוכתם בדם. מאחוריו לא דשדש עוזר עם גיבנת שענה לשם "איגור". פארניה לא נראה כמו אחד שחוקר את סודות הקיום האנושי. הוא נראה יותר כמו אחד שחוקר תאונות דרכים לצורכי שמאות. כל זה לא היה מפתיע אילו פארניה היה קרדיולוג, או נוירולוג, או נפרולוג, או כל "לוג" אחר העובד בבית החולים היצוק מבטון הנמצא במרחק שעה וחצי נסיעה מלונדון. אלא שפארניה, שמבלה את ימיו בסאותהמפטון כרופא מן המניין, חוקר כבר שלוש שנים אם יש חיים אחרי המוות.

את המסקנות שלו הוא פרסם, יחד עם הנוירו-פסיכיאטר בוגר קמברידג` ועתיר המוניטין פיטר פנוויק, בשורה של מאמרים שהופיעו לאחרונה בכתב העת הרפואי היוקרתי ("ResuScitaion""החייאה"). מה היו מסקנות המחקרים? ובכן, אם להיצמד לעגה האקדמית רפואית גמלונית של המאמר המקורי, "את החוויות שעליהן סיפרו ניצולי התקפות לב, שמתו והוחזרו לחיים בעקבות מתקפה אגרסיבית של שוקים חשמליים ושל זר יקות אדרנלין, לא ניתן, ככל הנראה, לסווג כהזיות אנדרופיניות".

בניסוח פשוט יותר, פארניה ופנוויק, שני רופאים חילונים הכופרים בדיכוטומיה הנוצרית בכל הקשור לחיי העולם הבא, קבעו כי מות המוח אינו מות התודעה האנושית. לדעתם, יש חיים אחרי המוות. קרה לנו משהו מאמרם האחרון של ד"ר סאם פארניה וד"ר פיטק פנוויק פורסם במאי 2002. כותרתוNear Death Experiences in Cardiac Arrest: Visions of a Dying brain or Visions of a new science of consciousness:התיה ("חוויות הקרובות למיתה אצל חולים שעברו התקפות לב: חזיונות של מוח גוסס או עדויות למדע חדש של תודעה").

המאמר מבוסס על מחקר שנערך בבית החולים סאותהמפטון במשך שנה, והקיף 63 נשאלים שעברו התקפת לב, מתו לכמה דקות, והוחיו. הלב שלהם הפסיק לפעום, המוח שלהם הפסיק להפיק גלי מוח. הא.ק.ג שלהם היה מת. גם הא.א.ג. הם הפכו, על גבי המוניטורים, מסטקטו אלקטרוני לצפצוף ארוך ומונוטוני. אף על פי כן, 11.1 אחוז מהנשאלים סיפרו כי "משהו קרה להם" בין מותם ובין חזרתם לחיים. חלק סיפרו כי הם "ריחפו מעל הגוף שלהם".

אחרים, כי "הם מצאו את עצמם במסדרון" שבסופו חיכתה "ישות מלאה באור". זה מה שפארניה ופנוויק מכנים "חוויה הקרובה למיתה". המונח נהגה על ידי האמריקאי ריימונד מודי ב-75`. מודי, רופא קרדיולוג, היה הראשון שראיין אנשים ש"הוחזרו לחיים" וקבע כי לחוויות שאיתן הם "חוזרים" יש דפוס קבוע. ספרו של מודי, שהתאים כמ ו כפפה ליד - וקצת בישר - את ראשית עידן הניו אייג` האמריקאי המחופף של אמצע שנות השבעים, היה רב מכר היסטרי (אחרי הכל, איזה נושא שיחה הולך טוב יותר עם אל.אס.די ומוזיקת דיסקו?).

הוא נמכר לא רע גם היום. ספרו של מודי, שעדיין חי ומנהל היום מכון לפראפסיכולוגיה בלאס וגאס שמתעסק בדברים שאפילו פנוויק ופארניה לא רוצים להיכנס אליהם, היה בעייתי מבחינה מדעית. הוא היה חווייתי, לא ביקורתי. הוא הביא את סיפוריהם של 150 מתים-חיים בלי הביקורת ההכרחית שצריכה לכלול את בחינת הסיבות הפיזיולוגיות השונות שיכולות לייצר "חוויה" או הזיה שכזו. בדיעבד אפשר לקטלג את ספריו של מודי על אותו מדף עם ספרי אלו המתקשרים עם ישויות מכוכב ונוס 362 בקצה גלקסיית אנדרומדה. ועם זאת, היה זה ספרו של מודי שהניע את פנוויק ואת פארניה, שני חוקרים רציניים, לצלול לתוך הסבך הנוירו-פסיכיאטרי הבלתי מוסבר הזה כדי לדוג מסקנות אפשריות. פארניה קרא את מודי באמצע שנות השמונים. פנוויק, הוותיק יותר, קרא את מודי מיד כשיצא לאור.

"אדם עומד למות", כתב מודי ב-78` בספר ההמשך לרב המכר שלו, שהיה גם הוא רב מכר - "מחשבות על החיים שאחרי המו ות" - "ובעודו מתקרב לנקודת הלחץ הגדולה ביותר מבחינה פיזית, הוא שומע את הרופא שלו מכריז עליו כמת. לפתע הוא מרגיש עצמו נשאב במהירות גדולה לעבר מקור אור דרך מנהרה או תעלה. הוא מוצא את עצמו מחוץ לגוף שלו אך עדיין בסביבת הגוף שלו, והוא מביט בגופתו כאילו כצופה מהצד. "דברים מתחילים לקרות. הוא מבחין ברוחות של חברים ושל בני משפחה שנפטרו ודמות מלאה באהבה מסוג שהוא לא הכיר בעבר, ישות מלאה באור, שמופיעה לפניו. הישות הזו מדריכה אותו דרך האירועים המשמעותיים בחייו. בשלב מסוים האדם מוצא את עצמו מול גדר, שמייצגת ככל הנראה את הגבול בין החיים הארציים ובין העולם שמעבר".

זהו אב הטיפוס שיצאו פנוויק ופארניה למדוד בקרב ניצולי התקפות הלב בבית החולים סאותהמפטון. הרגשנו שלווה ושמחה המחקר של פארניה ושל פנוויק נערך בהשתתפותו הפעילה של בית החולים שבו עובד פארניה. מרכזיית בית החולים התבקשה לתעד את כל השיחות שהתקבלו, במשך שנה, מאנשים שהתקשרו לבית החולים כדי לדווח על התקף לב. מתוכם נבחרו למחקר של פארניה ושל פנוויק אנשים שהתאימו לפרופיל הבא: מתו בעקבות התקפת לב - והוחיו; מעל גיל 18; בעלי פרופיל נפשי יציב. למה דווקא ניצולי התקפת לב? פנוויק ופארניה מסבירים: "אחרי סקירה של כ-750 מקרים שבהם דווחו על `חוויות הקרובות למיתה`, מצאנו כי ברוב המקרים - כשלא מדובר בחולים שמתו בעקבות התקפת לב - קשה מאוד לבחון עד כמה באמת היו החולים השונים קרובים למוות. מהבחינה הזו, המודל שבו בחרנו, התקפת לב, Cardiac (Arrest) הוא המצב הקרוב ביותר מבחינה פיזיולוגית לתהליך המיתה.

מבחינה מתודית ואובייקטיבית זו הדרך הטובה ביותר לבחון מה באמת קורה לתודעה האנושית בנקודת המוות". משתתפי המחקר תושאלו במהלך שנה מתום שחרורם מבית החולים. "נאמר לחולים", כותבים פנוויק ופארניה, "כי אנו חוקרים זכרונות וחוויות של אנשים שמתו והוחזרו לחיים, אם היו כאלה. הם נשאלו שאלות פתוחות לחלוטין. לא נשאלו שאלות מכוונות לגבי `חוויה חוץ גופית`, או כל אחד מהמאפיינים האחרים של `החוויה הקרובה למיתה"`. בנוסף, נערך שחזור קפדני של הסמים שניתנו לאותם חולים במהלך ההחייאה, כמו מעקב אחר התפקוד המוחי והקרדיולוגי שלהם בין "מותם" ובין "חזרתם לחיים".

כאמור, מבין 63 הנשאלים, 11.1 אחוז דיווחו כי הם "זוכרים" מה קרה להם בדקות שבהן הם היו למעשה מתים. מתוך הקבוצה הזו, כותבים פנוויק ופארניה, "הרוב תיארו חוויות שתואמות את הדפוס המוכר של `חוויות קרובות למיתה`, כפי שהונצחו בספרו של ריימונד מודי". ארבעה מתוך הנשאלים דיווחו, כי אחרי מותם הפתאומי הם מצאו את עצמם ב"תעלה שטופת אור שהובילה אותם לנקודת אל חזור". לדברי פארניה ופנוויק, בזמן שבין מותם להחייאתם, "חשו הנשאלים תחושה של שלווה ושל שמחה על כך שהם הותירו את גופם הגשמי מאחור". שניים מהנשאלים סיפרו כי הם "פגשו" קרובי משפחה שנפטרו כמה שנים לפני כן.

מחלוקת מדעית חריפה החלק המעניין יותר במאמריהם של פנוויק ושל פארניה הוא הדיון בנסיבות הפיזיולוגיות שהיו יכולות תאורטית להסביר את התרחשותן של "החוויות הקרובות למיתה": הפרשת אנדרופין, שהוא הורמון נוירולוגי המסוגל לייצר הזיות ברגעי סכנה או מתח, על ידי המוח; החדרת סמים על ידי צוות ההחייאה כחלק מהטיפול בחולה, מה שעלול לגרום ליצירת "חלום מובנה"; ירידה תלולה באספקת החמצן למוח; התפרצות חזיון תת מודע שנועד להגן על האגו מפני הסוף המתקרב במהירות; תמונת מראה של קריסת המוח המשתקפת בעיניים המייצרות ורושמות את התופעה. אלו ההסברים של המיינסטרים הרפואי לתהליך הגסיסה המוחי, כמו למשל של פרופ` שרווין ב. נולנד, הרופא, הסופר והמנתח מאוניברסיטת ייל שכתב את רב המכר "איך אנחנו מתים" ב-94`.

פנוויק ופארניה דוחים את ההסברים הללו, או לפחות את הרלבנטיות שלהם לקבוצת הביקורת שלהם, וקובעים: "בנסיבות שבהן עבדנו, ה`חוויות הקרובות למיתה` הופיעו בזמן שהחולה היה מחוסר הכרה. זו עובדה מפתיעה שכן באותו זמן המוח היה מושבת, בלתי פונקציונלי, והמערכות תומכות הזיכרון היו פגומות. חוויות מורכבות, כגון ה`חוויות הקרובות למיתה`, לא היו אמורות להתרחש במוחו של החולה ובוודאי לא להירשם כזיכרון. במקרה הטוב, החולים היו אמורים לספר על סדרה של תמונות בלתי סדורות ובלתי הגיוניות". לסיום, ולמען ההגינות האקדמית, ציינו החוקרים כי המסקנות מחייבות מחקר מקיף יותר כדי לבחון את הלגיטימיות של המחקר המדגמי שהקיף רק 63 חולים בסאותהמפטון.

"אם אכן ה`חוויות הקרובות למיתה"`, כתבו החוקרים, "נחוות על ידי התודעה האנושית בזמן שבו המוח אינו פועל והחולה מחוסר הכרה, ואם ניתן יהיה להוכיח את תקפות מסקנות המחקר המדגמי במחקר גדול יותר ואובייקטיבי, יהיו לכך השלכות לא רק רפואיות, אלא על החברה האנושית כולה". פנוויק ופארניה, אנשים שאפתנים, השוו תגלית כזו לגילוי גלים אלקטרומגנטיים במאה ה-19 ולניסוח כללי המכניקה הקוונטית במאה ה-20. שלושה חודשים לאחר פרסום המאמר הראשון של פנוויק ופארניה, פורסם בכתב העת הרפואי ""The Lancet מאמרם של פרופ` פים ואן לומל, רוד ואן ויס, וינסנט מאיירס ואינגריד אלפריך.

המאמר ההולנדי חיקה את המחקר הסאותהמפטוני בשאלת המחקר שלו כמו גם במתודולוגיה שלו. הוא ביקש להתחקות אחרי 344 ניצולי התקפות לב ולבדוק אם הם פיתחו "חוויות הקרובות למיתה". התוצאות: 18 אחוז מהנשאלים ענו בחיוב. מה שאומר על פניו, מעבר למשמעויות הפילוסופיות על נקודת ההשקה בין מוח לתודעה, שאם אתה אנגלי שמעוניין בחיי נצח, כדאי לך לעבור להולנד.

לא הכל כימיה בית החולים הכללי של סאותהמפטון נראה כמו מרכז קניות: הוא גדול, הארכיטקטורה שלו פונקציונלית, וכל מגרשי החניה שלו מלאים. אם לא די בכך, החליט מי שהחליט להפריט את לובי הכניסה לבית החולים. וכך, במקום חדרי המתנה, מודיעין ושירות מוניות, את הכניסה לבית החולים בסאותהמפטון חונקים סניפי רשתות. התוצאה היא המחשה, בשלושה ממדים, לקביעה המפורסמת של הסופר היהודי-אמריקאי סול בלו כי "התרבות האנושית איננה אלא מנגנון מתוחכם הנועד להשכיח מאיתנו שבסוף נמות".

בפינה אחת עמדה קבוצה של חולים שעישנו סיגריות. בקצה השני בלס חולה אחר המבורגר של מקדונלדס. עם צ`יפס. ליד, בסניף הבוהק והסטרילי של ענק התרופות בוטס, מכרה מוכרת קוקנית למראה "תכשיר למחיקת קמטים". מעל שלושת החנויות, בין כותלי בית החולים עצמו, פעלו כרגיל המחלקות הבאות: אונקולוגיה (קומה א`), קרדיולוגיה (קומה ב`), וניתוחים פלסטיים (קומה ג`). פארניה הוביל אותנו לחדר האוכל של בית החולים הממוקם בקומת המרתף. הדרך לשם היתה סמיכה בעשן סיגריות ובריח של שמן שרוף. מה שלא הפריע לד"ר סאם פארניה - יליד בריטניה, בוגר הקינגס קולג`, בן להורים איראנים שב רחו מאירן רגע לפני המהפכה - לאכול בתיאבון רב בוריטוס מקסיקניים ממולאים בחתיכות עוף וצ`ילי ברוטב מיונז.

מתברר שמי שמוקף בכל שעות העבודה שלו במוות, לא בהכרח מפחד מסתימה פתאומית של עורקיו בגלל צריכה כרונית של כולסטרול. במקום לצלול לים של גרפים, נתונים סטטיסטיים ותרשימים מסובכים של מבנה המוח, בחר פארניה להשתמש בדימוי פשוט יחסית כדי להסביר את עבודת המחקר השנויה במחלוקת שלו, שפרויד היה מסווג אותה כקומפלקס פחד מוות קלאסי, ניסיון תת הכרתי להתמודד עם קצו הבלתי נמנע של האני. המשילו, פארניה מבקש, את המוח האנושי לנורה ואת התודעה האנושית לאור.

אחרי הכל, זו תפישת המיינסטרים של יחסי הגומלין בין הגוף לנפש: רפואת המוח המודרנית טוענת שאנחנו, בני האדם, בסך הכל פונקציה מורכבת של פעילות נוירולוגית חשמלית כימית. המוח, הפועל בכמה אתרים במקביל, "מייצר" את תחושת האני בדיוק כמו שנורה מייצרת אור. אם היינו משתילים את המוח של שרון לערפאת, היינו מקבלים את שרון בגוף ערפאת. וההפך. אין מסתורין.

הכל כימיה. עכשיו דמיינו כי דוקטור פארניה, או אלוהים, או נהג שיכור, או כל מישהו אחר, מושיט יד ומכבה את ה נורה המטאפורית שלנו. המשיכו לדמיין, כי הבלתי ייאמן קורה ולמרות שהנורה כבויה האור ממשיך לדלוק. מה תהיה המסקנה המתבקשת? כי ככל הנראה, ולמרות הנחת העבודה המקדמית, האור אינו "מגיע" מהנורה והוא איננו תלוי בה. ייתכן אפילו כי ה"אור" היה קיים לפני הנורה ו"דלק" לפניה. הוא בוודאי דולק אחריה.

הנמשל די ברור: אם חולים מדווחים על תחושת אני (האור) גם כשהמוח (הנורה) כבוי, ייתכן, כל עוד המחקר עומד בכללי המשחק המדעיים האמפיריים כפי שהונחו על ידי אפלטון, דקרט, פופר ואחרים, כי תחושת האני אינה תלויה לחלוטין בתפקודו של המוח. ייתכן שהם מסוגלים לפעול במנותק אחד מהשני. ייתכן שתחושת האני שורדת את מות המוח. בניסוח ניו אייג`י, אנחנו מסוגלים להתקיים בלי גוף. בכל מקרה, איננו תלויים בו ואנחנו ממשיכים להתקיים בלעדיו. או כך לפחות פארניה היה רוצה שנאמין.

אלוהים צעיר ושרירי פארניה ופנוויק אינם מסתפקים במחקר המדגמי שהם ערכו ב-2000. בימים אלה הם ממשיכים לנסות ולגייס 300 אלף פאונד למחקר שיקיף 1,500 ניצולי התקפת לב, מתרבויות ומרקעים שונים. רוב הנשאלים עד היום במחקרים האמורים היו נוצרים. זה יכול להסביר, לדעת תוקפי הממצאים, את העובדה, כי ה"חוויה הקרובה למיתה" ספוגה בסמלים נוצריים: "אור", "מחילה", "אהבה", ועוד. אגב, הארגון הבינלאומי לחקר "חוויות הקרובות למיתה" מבקש להבהיר כי בידיו עדויות של אנשים מדתות שונות שעברו את אותה חוויה: יהודים, מוסלמים, בודהיסטים ואחרים. דוגמה לבעייתיות שבעדויות של "חוויות הקרובות למיתה" שחוו אנשים בעלי אמונה דתית אפשר למצוא בספרה האוונגליסטי למחצה של אנג`י פנימור שפורסם ב-95`.

פנימור, שהתאבדה ושבה לחיים, מספרת בספרה כי היא פגשה את אלוהים, ולאחר מכן את ישו. אלוהים היה "בעל גוף צעיר ושרירי ובעל אף נשרי ויווני". אלוהים וישו גערו בפנימור על כך שהתאבדה, כמו על התמכרותה לצד האפל של החיים שכלל צפייה ב"טווין פיקס" של דיוויד לינץ`.

פנימור פרצה בבכי, התנצלה, והורשתה לחזור לחיים. היום היא נוצרית אדוקה. המחקר הבא, מקווים פנוויק ופארניה, יהיה רב תרבותי, רב אתני, רב דתי. כל מה שהם צריכים עכשיו זה כסף. הבעיה היא שתועלתו הכלכלית של המחקר הרפואי הזה לא ברורה ולכן מכוני המחקר שומרים מרחק. מבחינה כלכלית עדיף למכוני המחקר להשקיע כסף במציאת התרופה לנזלת.

זו הסיבה לכך שפארניה מחפש תורמים פרטיים. מי שיש לו כמה מאות אלפי פאונדים חופשיים, ופחד המוות מטריד אותו אפילו יותר מהמיתון הכלכלי המתמשך, מוזמן ליצור קשר עם פארניה ישירות באמצעות כתובת האי.מייל הבאה: parnis@soton.ac.uk כמו שיר של הביטלס לפני כשלוש שנים, בעקבות קריאת כתבה בעיתון קתולי מקומי, החליטה הת`ר סלון לכתוב לד"ר סאם פארניה מכתב. סלון טענה במכתב, והיא ממשיכה לטעון היום, כי היא חוותה "חוויה הקרובה למיתה" כאשר היתה בת 26 וכמעט מתה בעקבות דימום פנימי שנגרם לה במהלך הריון שהשתבש. נפגשנו בגן הוורדים מחוץ לבית החולים סאותהמפטון שבו היא עובדת.

סלון היא העוזרת האישית של ד"ר סאם פארניה בכל הקשור לאיסוף עדויות מאנשים שעברו, לטענתם, חוויות דומות. על מה שאירע לה ב-76` היא מספרת בקול משועשע. יותר מאשר מסע על סף מוות אל עולם שמימי זה נשמע כמו אנקדוטה על חופשת קיץ ברודוס. סלון הובהלה לבית החולים ו"לפתע מצאה את עצמה, בלי שהיא יודעת איך" מחוץ לגוף שלה. למרות "השוק ההתחלתי" היא היתה "שלווה לחלוטין", בין השאר תודות ל"קול שאמר לי ללכת לעבר האור הבוהק".

סלון, שהתחנכה כקתולית, מספרת כי היא חשבה לעצמה: לא יכול להיות שמתתי כי בעולם הבא צריך להיות גדר גבוהה ולידה איש מכובד עם ספר עבה, שבו יהיה כתוב כל מה שעשיתי בחיים. אלא שמה ש"חיכה לה" מהצד השני של האור הבוהק לא יצא מהתנ"ך, מהברית החדשה או מהקוראן. לא מדו בר באלוהים הנוקם של בראשית פרק ב` ("ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ ציוויתיך לאמור לא תאכל ממנו - ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך"), אלא על משהו שנשמע כאילו נלקח מאחד השירים של הביטלס. "חיכתה לי שם", סיפרה סלון בין צחקוק לצחקוק ולחייה אדומים יותר מוורדי הגן הציבורי, "ישות מלאה באור ואהבה בלתי מסויגת שידעה בדיוק מה אני חושבת. חשבתי לעצמי: רק יצור עליון יכול לחוש אהבה כזו".

הישות, שהיתה מוקפת בישויות נוספות, "הקרינה" לסלון את חייה מיום היוולדה והראתה לה את תוצאות מעשיה - הטובים והרעים - על אנשים אחרים שהיו חלק מחייה. סלון הבינה כי הערך הנעלה ביותר בחיים אלה הוא אהבה. בעקבות הדאגה של סלון לבתה בת 18 החודשים, היא "הורשתה לחזור". הדרך חזרה לתוך הגוף עברה דרך הקורות של תקרת חדר הניתוח. "ואז - -אנג!", היא אומרת, "הייתי בחזרה בתוף הגוף שלי. זה היה מאוד משונה".

היום סלון מנסה "להפיץ אהבה" ככל שהיא יכולה, כדי להתקרב ככל שניתן ל"אהבה האלוהית" שהיא חוותה באותן הדקות שבהן היתה מתה. פטריק טירני בן ה-62 המתגורר בבית קומפקטי בהייס, לא רחוק משדה התעופה היתרו, מספר סיפור דומה. טירני, שנהנה להפריע את שגרת הפנסיה שלו בגיחות מדודות אל זרקורי התקשורת הבינלאומית ("ראיינו אותי לבי.בי.סי, ל"דיילי מייל", אפילו לעיתון גרמני", אמר בהתלהבות), הוא איש בריטיש איירווייז לשעבר. הוא עבד בחברה 32 שנה. על הקיר בביתו, ליד ציור של המדונה, תלוי צילום של קונקורד. לפני 11 שנה, בליל 1 ביולי 91`, חטף טירני התקפת לב והובהל לבית חולים. "אני זוכר את עצמי יושב על המיטה בחדר מיון", סיפר בהתלהבות טרייה.

"פתאום הרגשתי מין צביטה חזקה בחזה. הרמתי את הראש ומצאתי את עצמי במין מנהרה. כמו מה זה נראה? כמו מסדרון באחד הארמונות האלה שאתה רואה בסרטים על ימי הביניים. התאורה היתה דלה. לא הלכתי במורד המסדרון, אלא נעתי לאורכו לכיוון סופו. בסוף המדרון היו שני פתחים. היום כשאני חושב על זה האסוציאציה המיידית שלי היא פתח של מערה. אחד הפתחים היה חשוך והשני היה מואר. נכנסתי לפתח המואר ומיד הייתי מוקף בקשת שלמה של צבעים. זה יכל להיות גן, זה יכל להיות כל מיני צבעים, אני לא בדיוק יודע. אבל אני זוכר משהו צבעוני מאוד". כמו אצל סלון, גם לטירני "חיכה מישהו" בצד השני של ה"תעלה". ט ירני "פגש" את אביו ואת אמו שמתו, בהתאמה, ארבע ושש שנים לפני כן.

"באותה שנייה מצאתי את עצמי חזרה במסדרון הארוך. מעל הראש שלי הבחנתי בכל מיני פרצופים ירקרקים, כמו במוזיאון או בקתדרלה גותית. אחד מהם הפחיד אותי מאוד. הוא הביט בי במבט מלגלג והחל להסתובב על צירו. באותו רגע התעוררתי. הדבר הראשון שראיתי היה הפנים של האחות, שהיתה יפה מאוד. רק באותו הלילה, בשיחה עם הרופא, נאמר לי שלמעשה מתתי ברגעים האלה. זה הפחיד אותי. לא ישנתי כל הלילה".

כמאמר הקלישאה עכשיו, ברשותכם, בואו נחזור לרגע להיות סקפטים. בואו נחמש עצמנו, למשל, בטיעונים הלקוחים ממאמרה של ד"ר סוזן בלקמור שפורסם ב-91` ועסק בהפרכת ה"חוויה הקרובה למיתה" כחוויה מטאפיזית, ונפרק את עדותיהם של טירני ושל סלון לגורמים. מה הבעיה עם העדויות האלה? ראשית, הם דומים מדי. האם לא ייתכן שסלון וטירני, שהתחנכו שניהם על ברכי הכנסייה הקתולית רומית, ספגו אותם ערכים נוצריים, שהשתחררו, ברגע של פחד גדול, כחלק ממנגנון הגנה פסיכולוגי כימי? שנית, ישנו דמיון גדול מדי בסיפוריהם בין "העולם הזה" ובין "העולם הבא". בואו נניח שיש "עולם הבא", הולך הטיעון הפילוסופי.

מדוע שיהיה כה דומה ל"עולם הזה"? ומדוע הוא מזכיר את הקלישאות על כיצד אמור העולם הבא להיראות? לבסוף, האם לא ייתכן כי טירני וסלון, שלא בזדון, "שיפצו" את הסיפור שלהם כדי שיתאים לגרסה הרשמית של ה"חוויה הקרובה למיתה" כפי שתואר לראשונה אצל מודי ב-75` כדי להצטרף לקהילה האקסקלוסיבית של האנשים ש"היו שם" ו"שבו"? לקראת סוף הראיון, למשל, סיפר טירני, כי בהתקפת הלב הראשונה שלו לקה אביו כאשר טירני היה בן 11. טירני הבן היה המום והוא זוכ ר את אביו יושב על מיטת בית החולים ומספר לו כי הוא "מת" לכמה דקות וראה, "בצד השני" גן. האם כל זה מקרי? האם טירני היה "בעולם שמעבר", או שסתם חווה התפרצות פתאומית של טראומת ילדות?

"בנוסף לכך", אומרת ד"ר סוזן בלקמור מאוניברסיטת בריסטול בשיחת טלפון (היא עסוקה בימים אלה בכתיבת ספר לימוד אוניברסיטאי על התודעה האנושית), "ישנה בעיה מתודולוגית עם המחקרים של פארניה ושל פנוויק והיא שהם משוכנעים כי יש חיים אחרי המוות. נכון, יש הרבה מה להעריך במחקר שלהם, והוא שונה מכל המחקרים שבאו לפניו בכך שהוא מנסה להיות מדעי ואובייקטיבי ככל שניתן. אני שנה, והוא אכן איש רציני. אבל הואמכירה ומוקירה את פיטר פנוויק כבר 0 מאמין בחיים אחרי המוות, הוא מאמין כי ה`חוויה הקרובה למיתה` היא הוכחה כי התודעה האנושית מתקיימת במנותק מהמוח, והוא חשב כך עוד לפני שהוא החל לעבוד על הניסוי המדגמי שהוא ערך בסאותהמפטון".

התחיל כספקן עם ד"ר פיטר פנוויק, שותפו הבכיר של סאם פארניה לסדרת המחקרים, שוחחתי יומיים אחרי הביקור בסאותהמפטון. פנוויק, שב-94` פרסם את ספרו האמת שבאור" שהתבסס על ראיונות עם 300 איש שעברו "חוויות הקרובות למיתה", מבלה את ימיו בהרצאות, בכתיבה, ובטיפול פסיכיאטרי. הוא איש עסוק ומכובד: בוגר אוניברסיטת קמברידג`, מומחה לניתוחי מוח ופסיכיאטריה, מרצה בכיר במכון הפסיכיאטרי בקינגס קולג` בלונדון, יועץ נוירו-פיזיולוגי מיוחד בבית החולים רדקליף שבאוקספורד.

חיפוש במנוע האקדמי המקוון PubMedמניב 93 מאמרים שפורסמו על ידי פנוויק בנושאים כאלה ואחרים בין השנים 66` ל-2002. אם אתם בלונדון ב-4 בספטמבר 2002, קפצו ב-11:30 לקינגס קולג` ותוכלו לשמוע את הרצאתו של ד"ר פנוויק על "אפילפסיה והתודעה האנושית`. ושימו לב: ב-15:00 תיערך "הפסקת תה וביסקוויטים". ביקשתי מפנוויק לספר כיצד התגלגל לתחום המרתק הנ"ל. הוא סיפר את הסיפור הבא. השנה היא 80`. דוקטורנטית צעירה לפסיכולוגיה באוניברסיטת קינגס קולג` בלונדון פונה למנחה האקדמי שלה, ד"ר פיטר פנוויק, ושואלת אותו אם אכפת לו שהיא תכתוב עבודה על"חוויות הקרובות למיתה ". היא שמעה דיון בנושא בארצות הברית, ורצתה לבדוק את שכיחות התופעה בבריטניה. פנוויק היה ספקן. הוא לא חשב כי התופעה המכונה "חוויות הקרובות למיתה" תצלח את האוקיינוס האטלנטי.

מה שנכון לאמריקאים מתלהבים, חשב פנוויק, מה שתקף אצל כל מיני קאובואים מטורללים שרואים את אלביס פרסלי בכל בוקר קונה דונטס במינימרקט השכונתי, לא יהיה תקף לאוכלוסייה הבריטית השקולה. שנתיים לאחר מכן, ב-82`, נחתה עבודת הדוקטורט על שולחנו של פנוויק. "הופתעתי לגלות", הוא אמר, "כי `חוויות קרובות למיתה` הן תופעה בריטית לא פחות מאשר אמריקאית". ב-83` נכנס לקליניקה של ד"ר פנוויק איש שסבל מהתקפות חרדה קשות ומפחד מוות כרוני. במהלך הטיפול סיפר האיש לפנוויק כי הוא חווה "חוויה קרובה למיתה".

הפציינט איבד את הכרתו, הובהל לבית חולים, ריחף מעל גופו, גירד את התקרה, ופגש "ישות מלאה באור ובאהבה". כל השטיק. פנוויק החל להתעניין. הוא ביקש מבית החולים קינגס קולג` בלונדון, שבו הוא עובד, כותב, מטפל ומלמד, להפנות אליו אנשים שטענו כי הם חוו "חוויות הקרובות למיתה". מול דיווחיהם הוא העמיד את ההסברים הפיזיולוגיים שסופקו באותו זמ ן על ידי הממסד הרפואי נוירולוגי. פנוויק, שהתחיל כספקן, הוא היום מאמין גדול. העידן הפראפסיכולוגי מרתק להשוות בין סאם פארניה ובין פיטר פנוויק.

פארניה הוא הטכנאי. פנוויק הוא הפילוסוף. פארניה הוא התחקירן. פנוויק הוא התאורטיקן. פארניה הוא דנה סקאלי. פנוויק הוא פוקס מאלדר. פנוויק, בניגוד לפארניה, לא חושב כי קיים סיכוי אפילו תאורטי שבשלב מסוים בעתיד הקרוב "החוויות הקרובות למיתה" יחשפו את פרצופן האמיתי ויתבררו כמנגנון פיזיולוגי שהיה חבוי מעיני החוקרים, או להבדיל, ככשל טכני של מכשירי המדידה. מבחינתו של פנוויק, המהפכה כבר החלה. העידן הפסיכולוגי מיצה את עצמו, או לפחות עבר את שיאו, והעידן הפסיכיאטרי ממצה את עצמו גם כן. ברוכים הבאים לעידן הפראפסיכולוגי הממוסד.

התאוריה של פנוויק, שבאה להסביר כיצד ייתכן ש"אנחנו" שורדים את מותו של מוחנו, מזכירה את זו של הפיזיקאי דיוויד בוהם שהסעיר את הקהילה הפיזיקלית הבריטית בשנות השישים. בוהם, שספרו מ-51`, "הפיזיקה הקוונטית", נחשב לאחד הספרים החשובים בתחום, היה פיזיקאי בריטי שעבד עם אופנהיימר בקליפורניה ועם איינשטיין בפרינסטון. לקראת סוף חייו (הוא מת ב-92`) ניסה בוהם להציע מודל פילוסופי מקיף שיסביר את האופן שבו פועל היקום.

המודל הזה , שנתקל ברעמי צחוק על ידי קהילת הפיזיקאים של קיימברידג`, ניסה לחבר חומר ורוח, מוח ותודעה. "התודעה והחומר", כתב בוהם ב-87`, "הם שני פנים של אותה תופעה. באופן העמוק ביותר האפשרי, כולנו קשורים אחד לשני במין תודעה אנושית שמקיפה את כולנו". את התאוריה הזו, ששורשיה קשורים לסתירות פנימיות בתאוריית הפיזיקה הקוונטית, כינה בוהם "כוליות", או Wholeness. כמו בוהם, ד"ר פנוויק חושב, כי גם אחרי כ-400 שנה של מדע רציונלי, וכמאה שנה של התפתחות תעשייתית וטכנולוגית מואצת, איננו יודעים מספיק על נקודות ההשקה שבין תודעה לחומר. את ההסברים הדיכוטומיים של הדתות הממוסדות הוא דוחה כלא מספקים. השאלה הראשונה שלו, כמו אצל בוהם, היא "מה קדם למה".

את ההנחה, כי קודם היה מוח, ורק לאחר מכן עם התפתחותו של המוח בתוך העובר והפיכתו למורכב דיו נולדה התודעה (התינוק החל לחשוב בעצמו ולעצמו), הוא הופך על פניה. פנוויק שואל: "אולי התודעה קדמה למוח? המשמעות הפילוסופית היא כי ייתכן ש`היינו` לפני ש`נולדנו`. ואם `היינו` לפני ש`נולדנו`, למה שלא `נמשיך להיות` אחרי שנמות?". פנוויק מתלהב: "אם נמצא תשובות לשאלות שאנחנ ו שואלים על הקשר בין המוח ובין התודעה, בין העולם הפיזי לעולם המנטלי, נוכל אולי למצוא הסברים לסימני שאלה נושקים מתחומי מחקר כמו פיזיקת חלקיקים.

נוכל למשל לשפוך אור על אחת התעלומות הגדולות של מכניקת הקוונטים, היחס שבין גלים לחלקיקים, היחס שבין המחשבות שלנו על תוצאות ניסוי פיזיקלי מסוים לתוצאותיו ממש, הקשר שבין תאוריית היחסות של איינשטיין ובין תאוריות הקוונטים, ועוד. "כדורי הביליארד של ניוטון מתו. אנחנו מכירים היום בעובדה כי היקום הוא דבר מורכב, בלתי צפוי, שאינו רק פונקציה של הכוחות הפיזיקליים הפועלים בו. אחת התאוריות המורכבות ביותר בפיזיקה המודרנית, זו של תאוריית המיתרים (Superstring theory), מדברת היום על יקום שיש לו תשעה ממדים. אם כך, אולי ייתכן כי אחד הממדים האלה הוא ממד מנטלי, מטאפיזי, שאיננו יודעים עליו היום מספיק".

לקראת סיום שיחת הטלפון עם פיטר פנוויק, שאלתי אותו אם ניתן לקבוע כי ממצאי מחקריו טוענים, כי "יש חיים אחרי המוות". פנוויק צחקק. "יהיה נכון יותר להגיד", הוא השיב, "כי המחקרים שלנו שופכים אור על תהליך המיתה ועל הרגעים הסמוכים למיתה, תוך כדי סימון סימני שאלה רציניים על כל מה שחשבנו עד היום בכל הקשור לסוף החיים כפי שאנחנו מכירים אותם בשניות ובדקות שאחרי מות הגוף, כולל תלות התודעה האנושית בתפקוד המוח. זה מספיק מהפכני".

פנוויק דחה את ההאשמה, או המחמאה, תלוי באיזה צד אתם, כי ממצאי מחקרו תומכים בדתות הממוסדות, בייחוד אלו כמו הכנסייה הנוצרית, שטוענת כבר 2002 שנה, כי יש חיים אחרי המוות. הוא מסביר, כי נשואי מחקרו סתרו למעשה את הדיכומוטומיה גן עדן-גיהנום, שמפרנסת את הכנסייה הנוצרית ובעיקר הקתולית. מבחינתו, אין כל הבדל בין טובים לרעים, גבוהים ונמוכים, יהודים ומוסלמים, קתולים ופרוטסטנטים, צופי "סיטי טאוור", או פיזיקאי גרעין. לכולם מחכה אותו האור האלוהי, אותה התעלה, ואותה "יישות מלאה באור". אפילו לשופטי כדורגל. שאלתי את פנוויק אם הוא מפחד למות.

"אני מפחד מתהליך הגסיסה", הוא השיב. "המוות עצמו לא מפחיד אותי כמו שהוא מסקרן אותי. אני רוצה לראות אם התעלה עם האור באמת קיימת". אם לשפוט לפי מקרים קודמים, לפחות חלק ממשאלתו של פנוויק אכן עתידה להתגשם. הוא אכן עתיד למות. בכל הקשור לתעלה, אור בוהק ומפגש עם ישות שמימית, עדיין מוקדם לדעת. כבר כשהלכתי לעולמי הייתי סקפטי

פרופ` שלמה לאניאדו, לשעבר ראש המחלקה הקרדיולוגית בבית החולים איכילוב, ממחיש את המרדף הנואש של אנשים אחרי שאלת החיים שלאחר מותם בדוגמה מההיסטוריה. הוא מספר על הקיסר הרומי הגדול אדריאנוס, שסירב להכיר באפשרות שמותו יהווה את קץ קיומו, ושאף "לתהות על אזורי הגבול, שבהם הגוף והנפש מתמזגים והופכים לאחד".

נשמע טוב על הנייר, לא? אלא שבשרשרת של ניסויים רוויי דם שיכלו לקרות רק ברומא העתיקה, החל רופאו של הקיסר לנסר את אבריהם של חיות ושל אנשים שונים, במטרה לראות מתי בדיוק ימותו, ועל בסיס כך להחליט באיזה איבר נמצאת הנשמה. הרופא לא הגיע למסקנות חשובות. "לאנשים קשה להתמודד עם הריק הגדול שהם רואים מולם, עם ההכרה שאי קיומם הוא בכלל אפשרי, וזו הסיבה שהם תמיד מנסים להוכיח שיש חיים אחרי המוות", אומר פרופ` לאניאדו. דעתו של פרופ` לאניאדו לא השתנתה כהוא זה בעקבות החוויה החריגה שעבר בשנות העשרים המוקדמות לחייו, בעת שהיה סטודנט לרפואה באוניברסיטה העברית.

"הייתי במעבדה", הוא מספר, "והיו שם שני מכלים: האחד מלא במימן גופריתי, שהוא גז קטלני, והשני בפחמן דו חמצני. לא היה עליהם סימון, והחלט תי, בלי תבונה יתרה, שאשאף מאחד המיכלים כדי להחליט איזה גז יש בו. כמובן ששאפתי מהמימן הגופריתי". בפועל, עברו שניות בודדות עד שלאניאדו קרס ונפל על הרצפה. אבל במהלך אותן שניות, כל חייו חלפו לנגד עיניו: הוא מספר על סרט רץ של תמונות מילדותו המוקדמת ועד בגרותו, מעין קטלוג של כל אשר חווה וראה במהלך חייו. כשאחד מחבריו רץ אליו כדי לבדוק את שלומו, חש לאניאדו שעבר זמן רב. למעשה, החבר הגיע מיד לאחר שקרס. איך אתה מסביר את החוויה?

"אני סבלתי מפגיעה מטבולית במוח, כלומר מפגיעה בתפקוד הרקמות. אותו נזק שנגרם למוח הוא, כנראה, זה שגרם להזיות, וגם לתחושת הזמן הפגומה. אם שאיפת הגז היתה ממושכת יותר, ייתכן שהנזק היה בלתי הפיך". מאז המקרה, החל לאניאדו להתעניין בחוויות הנלוות למוות קליני, בין היתר בגלל הדמיון בין אותן חוויות לזו שלו. עם זאת, החוויה לא הפכה אותו למאמין. מהמחקר של פנוויק ופרניה הוא לא מתרשם.

"ההזיות שעליהן מדובר, אותן מנהרות אור ואותן תחושות רוגע ושלווה, הן בדיוק הסימפטומים של הפרשת אנדרופין במוח. הפרשות כאלו קורות כשהמוח מאוד סובל ועומד בפני כאב גדול, וכאן האנדרופין פועל כחומר מרגיע. מוחו של אדם שאיבד את רגלו, לדוגמה, יפריש אנדרופין בצורה מוגברת משום שהכאב יהיה בלתי נסבל". החוקרים פנוויק ופרניה טוענים שבמקרים של מוות קליני, המוח מחוסר הכרה ולכן לא יכול להעלות או לייצר זכרונות. כלומר, אין הסבר למקרים שבהם אדם שחווה מדבר עם קרובי משפחה מתים, רואה תמונות ממהלך חייו.

מוות קליני "זה לא נכון. אמנם ברוב המקרים שבהם אדם חסר הכרה הוא אינו מודע באף צורה למצבו, אך אין זה מעיד על מצב המוח שלו. בחוסר הכרה עמוק, כשהגוף מרגיש שהוא צולל אל המוות, מתחילה הפרשת האנדרופינים, ומתחילות גם ההזיות". איך היית מסביר מקרים שבהם אדם שחווה מוות קליני מסוגל לתאר את ההתרחשויות שאירעו בסביבתו בזמן החוויה? "האוזניים שלו עדיין קולטות את מה שקורה, אפילו אם הוא לא מודע לכך שהוא מקשיב דרכן. העיניים, אפילו אם הן עצומות כמעט לגמרי, יכולות לקלוט את המתרחש דרך פתחים קטנים. כך, בחלק מהמקרים, יכול האדם להבין את שקורה סביבו. עוד לא נתקלתי במקרה שבו אדם שחווה מוות קליני תיאר דברים שהוא לא היה יכול לדעת באמצעות חושיו".

האם אתם מאמינים בחיים שלאחר המוות? האם אתם מאמינים בחיים שלאחר המוות? את השאלה הזו בדק מכון המחקר "מותגים" בסקר מיוחד שעשה ל"סופשבוע" בשבוע הראשון של חודש יולי. 45.7 אחוז מהנשאלים השיבו שאינם מאמינים; 41.3 אחוז השיבו שהם מאמינים. 3.9 אחוזים השיבו "אולי"; 8.6 אחוזים הודו שאין להם מושג. כצפוי, החילונים מאמינים פחות ממסורתיים, מדתיים ומחרדים בקיומו של העולם הבא: 25.9 אחוז לעומת 47.7 אחוז,85.9 אחוז ו-95.4 אחוז בהתאמה. מה יהיה בעולם הבא38.2 ? אחוז מהנשאלים השיבו שהם מאמינים בקיומו של גן העדן. רק 33.8 אחוז השיבו, שהם מאמינים בקיומו של הגיהנום. הסקר נעשה בשבוע הראשון של חודש יולי בקרב מדגם של באוכלוסייה הבוגרת דוברת העברית.