אמונה והתאבדות

לאחר משבר-אכזבה לפני יותר מ10 שנים -בשנות ה20 לחיי- נכנסתי לדיכאון קשה וניסיתי להתאבד. מאז פיתחתי נטיות אובדניות וניסיתי להתאבד הרבה פעמים. (מבחינה מקצועית טופלתי אצל טובי הפסיכיאטרים, וצייתתי להוראותיהם) . אולם כשמגיע זמן רגיש (מה שאצל אדם שיגרתי נקרא "זמן קשה" וכדומה, אולם אדם רגיל לא חושב אפילו להתאבד) אני נמצא בסכנת-חיים מיידית. הדבר היחיד שהחזיק - ושיכול להחזיק - אותי בחיים, זה האמונה בהשם. אולם המצבים הכי קשים זה כשהנסיון הוא על עצם האמונה. סוג אחד של נסיון: האם היהדות בכלל אמת. (וזה ברור לי שהיא שאלה נטו ריגשית ולא שכלתנית, כי הרבה עסקתי בנושאי אמונה בעיון, שנים רבות, הן ב"ערכים" והן ב"הידברות", אני יכול להיות מרצה בעצמי...). 2. סוג שני של נסיון: הפקפוק והספקות "אם אני אתאבד האם בכלל אענש על זה ? זה בחירה ? הרי אני מרגיש בכל העוצמה שזה אונס גמור ? אני פשוט לא מסוגל !!! " אני מרגיש סתם "פראייר" שממשיך לסבול -סבל עצום- כאן בעולם הזה רק בגלל ספקות כפייתיות "נערווען" ש"אולי בכל זאת ההתאבדות היא בחירה, ואכן מעמידים אותי משמים בנסיון קשה בעוצמות לא רגילות. אולי - אם מותר להתבטא כך - באותם עוצמות של עבודה זרה בימי אחאב, כך העוצמות של "שפיכות דמים" בדורינו. אני פוחד מאד שכמו שהיו אנשים שלא שרדו את השואה באמונה. ופקרו אחרי השואה, שחלילה לא יקרה לי ח"ו אותו דבר. לסיכום: 1. אין פיתרון תרופתי עפ"י דרך הטבע. 2. לא יהיה בשר ודם (אף אם כגובה ארזים גובהו) שיצליח לשכנעני ש"זה בחירה ולא אונס" כיוון שזה דבר שרק הקב"ה שיודע תעלומות יודע למדוד. (ואם רוצה/ירצה הקב"ה יכול לגלות זאת לבעלי רוח הקודש וכדומה. אולם -כנראה בגלל נגיעותיי האישיות- לא זכיתי שאאמין במישהו באמונה "שלימה" שהקב"ה גילה לו פרט זה ברוח הקודש וכדו'). 3. העצה היחידה היא התחזקות באמונה. (שהכל לטובה. הן אם זה בחירה. והן אם אני בגדר אנוס אולם מתאמץ במסירות נפש לעשות רצון ה' מחמת הספק) וזה לפעמים קשה מאד מאד מאד מאד מאד מאד מאד. האם יש לכם (או לקוראים) מילים לחזק נפש פצועה כמוני ? איך מחזקים את "שרירי האמונה" בזמני רפיון רח"ל ?