המצב שלפני החטא

לכבוד השואלת, 

סליחה על האיחור בתשובה. 

1. כמובן, שהכי טוב כאשר לא יחטא האדם לכתחילה ולא יצטרך את כל התהליך. 

הטעם שהתהליך איננו הצגה, לפי שמזמן בריאת האדם העמיד הקב"ה את האדם בסתירה פנימית: יש בו נשמה הרוצה לעשות רק את הטוב והישר; ויש בו גם משיכה לפעולות רעות. (הטעם שהשם עשה ככה, לפי שהוא רוצה שהאדם ילחם נגד המשיכה לרע, ויבחר מעצמו את הטוב).

כח הנשמה היא מאד חזקה, אבל לעיתים כח המשיכה לרע מתגבר באדם, ויתכן לפעמים שלפי שעה האדם אינו חושב ביושר (מה שקראו חז"ל: ש"נכנס בו רוח שטות" - כלומר, המשיכה לרע נראה לו לפי שעה שזוהי הבחירה הכי טובה). אמנם, כעבור זמן, עובר ממנו הדחיפה לרע והוא שב לחשוב כפי נשמתו ורצונו לעשות את היושר - ורק אז הוא מבין כמה עיוור היה באותו זמן שביצע את הרע, ועד כמה שקלקל.

השם שהוא בעל הרחמים, אומר לאדם: תוכל לתקן את מה שעשית וקלקלת אם תתחרט בכל לבך כ"כ עד  שאינך שב לעשות שוב דבר זה לעולם (כך מבואר ברמב"ם שזהו החיוב של חרטה); ואז הרי בזה אתה מתקשר חזק חזק לדרך מחשבת נשמתך, ונמצא שהעבירה גרם לך לבסוף להתקשר עוד יותר לרצון נשמתך מאשר מקודם. ולכן מתכפר לו.

2. אמרו חז"ל: "אדם אוכל 'פירותיהן' של המצוות בעולם הזה, וה'קרן' שלהם קיים לו לעולם הבא." (משניות פאה פרק א'). ומבואר לפי המפרשים, שפירות המצוות הם אותם הדברים שאדם מוסיף לתוך קיום מצוותיו - כגון, הזריזות, והשמחה, וכו' - וכפי מה שהתיגע להוסיף דברים אלו (שהם אינם חלק הכרחי כדי לצאת המצוה) מקבל שכרם בעולם הזה; אבל עצם השכר של קיום כל מצוה כהלכתה ניתנת בעולם הבא. 

בברכה, 

רב נחום