הלכות ומנהגי הושענא רבה

לקטתי מספר התודעה: אחר אמירת הלל בימי החג, או אחר תפילת מוסף, מקום מקום ומנהגו - מוציאים ספר תורה מארון הקֹּדש ומביאים אותו לבימה שבבית הכנסת, והחזן וכל הקהל אומרים בקול רם: `הושענא` ארבע פעמים (למענך אלקינו, בוראנו, גואלנו, דורשנו) ואחר אומרים את הנוסח של הושענא על כל א"ב הקבוע לכל יום, וכל העם מקיפין את הבימה, ואתרוגיהם ולולביהם בידיהם, בששת ימי החג הראשונים - הקפה אחת בכל יום, וביום השביעי - שבע הקפות: מנהג זה הוא זכר למקדש, שבשבעת ימי החג היו הכהנים מקיפים את המזבח בהלל ובשמחה פעם אחת בכל יום, ושבע פעמים ביום הושענא רבה שהיה נקרא אז `יום השביעי של ערבה`, או `יום ערבה` סתם, או `יום חיבוט חריות`: `מצוַת ערבה כיצד? -: מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא. יורדין לשם ומלקטים משם מורביות של ערבה, ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח וראשיהן כפופים על גבי המזבח. תקעו והריעו ותקעו. בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים אנא ה` הושיעה נא, אנא ה` הצליחה נא (רבי יהודה אומר: אני והו הושיעה נא) ואותו היום (הושענא רבה) מקיפין את המזבח שבע פעמים: בשעת פטירתן (מן המזבח) מה הם אומרים - `יופי לך מזבח, יופי לך מזבח` וכו`. כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, אלא שהיו מלקטים מערב ומניחים אותן בגיגיות של זהב כדי שלא יכמושו` וכו`: ולמה בערבה בהושענא רבה? לפי שהערבה גדֵלה על המים, ואז נידונים על המים: לזכר הקפות אלה שהיו במקדש בחג, אנו מקיפים את ספר התורה שעל בימת בית הכנסת; שאין לנו שיור רק התורה הזאת והיא לנו כמזבח כפרה. ואומרים דברי ריצוי לפני הקדוש ברוך הוא שיברך עלינו את השנה בגשמי ברכה בטללים טובים ובמי תהום שיעלו להשקות את האדמה: ועוד יש בהקפות הללו זכר ליריחו שהקיפוה ישראל ששה ימים, פעם אחת בכל יום, וביום השביעי הקיפוה שבע פעמים, ותקעו והריעו שבע פעמים עד שנפלו שבע חומותיה ונלכדו שבע אומות שבה (ראה יהושע כד,יא). והיא תחילת מלחמותם של ישראל בכיבוש הארץ ויציאתם מישיבה בסוכות במדבר לשבת בית בארץ ישראל, לפיכך עושים לה זכר באחרון של סוכות: דברי ריצוי ותפילה אלו שאנו אומרים בהקפת הבימה, נקראים `הושענא` או `הושענות` בלשון רבים. לפי שתבת `הושענא` שהיא צרוף של שתי תבות הושע נא, או הושיעה נא, חוזרת ונשנית על כל פסוק ופסוק מתפילות ההקפה סביב הבימה, והיא העיקר שבתפילה. וכך גם במקדש לא היו מזכירין בשעת הקפת המזבח אלא לשון זו של תפילה: הושיעה נא. לא לשון עזרה, הצלה, חנינה וכו` אלא לשון ישועה בלבד, וכמו שנזכר לעיל מלשון המשנה: הושענא רבה: הושענא רבה הוא היום האחרון למצוַת ארבעה מינים ולמצוַת סוכה (בחוץ לארץ יש מנהגים שונים בנוגע לסוכה גם בשמיני עצרת), והוא נקרא `הושענא רבה` על שם שמרבים בתפילות `הושענא` ביום זה יותר מכל ימי החג, ונוטלים בו ערבה שקורין אותה גם `הושענא`, על שם תפילות `הושענא` שבאותו היום: אף על פי שמִן התורה לא נבדל יום הושענא רבה משאר ימי החג, כבר נהגו ישראל בכל הדורות הרבה מנהגים מיוחדים ליום זה ועשאוהו מקצת יום טוב: מנהג נביאים (חגי זכריה ומלאכי) שנוטלים ערבה. ומיחדין בה תפילה ואחר כך חובטין אותה. ואין זה כשאר מצוות דרבנן שמברכין עליהן בשעת עשיָּתן, אלא כשתקנו נטילת ערבה תקנוה כמנהג בלבד לכן אין מברכין על נטילת ערבה: נוהגים רבים להיות ערים כל הלילה ואומרים `תיקון` וקורין במשנה תורה ומשלימים ספר תהלים ומחברים את הלילה והיום בתורה ובתפילה. והמדקדקים במצוות נוהגים לטבול קודם עלות השחר: והטעם שנעורין בלילה - שהוא יום אושפיזין של דוד המלך ע"ה שלא היה ישן יותר מ`שיתין נשמי` בלילותיו, ומתגבר כארי בשירות ותשבחות. ויש בעינוי שֵׁנה זה גם מענין עינוי יום הכיפורים שראוי ליום זה שהוא יום כפרה: לובשים בגדי חג, ויש נוהגים ללבוש בגדי לבן כמו ביום הכיפורים, ומדליקים משיורי הנרות של יום כיפור: ברוב קהילות ספרד אין משנים בתפילת הושענא רבה מתפילת חול המועד. ואולם בקהילות אשכנז משנים מעט: בפסוקי דזמרה שלפני תפילת שחרית אומרים `למנצח מזמור לדוד השמים מספרים` וכל שאר המזמורים הנאמרים בשבת ויום טוב, אבל אין אומרים `מזמור שיר ליום השבת` קודם `יהי כבוד` אלא `מזמור לתודה`, לפי שאין אומרים מזמור שיר ליום השבת אלא בשבת ויום טוב האמור בתורה, שלא היו מקריבין בהם אלא קרבנות ציבור בלבד ולא קרבנות יחיד, אבל בהושענא רבה היו מקריבין במקדש קרבנות יחיד, לפיכך אומרין מזמור לתודה, שהתודה קרבן יחיד היא: ויש רבים הנוהגים לומר מזמור שיר ליום השבת גם בהושענא רבה: וכן אין אומרים `נשמת כל חי`, שאין בו קדושת יום טוב מלאה ואין הנשמה יכולה להתאמץ כולה להדבק ביוצרה כמו ביום טוב; ויש שאומרים גם `נשמת`. וצריך כל אדם לנהוג כמנהג אבותיו: אחרי הלל, או אחר מוסף, אומרים `הושענות` בסדר הכתוב בסידורים, ומקיפים את הבימה שבע פעמים וכשמגיעים לפיוט `תענה אמונים` מניחים את הלולב והאתרוג ונוטלים הערבה וגומרים את סדר ההושענות. ויש נוהגים על פי הקבלה, שלא ליטול הערבה עד זמן החביטה: במוסף אומרים (כמנהג אשכנז) קדושה רבא, היינו, כל נוסח של `כתר` או `נעריצך` עם `כבודו מלא עולם` ולא מקצרין בו כבשאר ימי חול המועד: וממעטין אפילו במלאכה המותרת בחולו של מועד, עד שעה שיוצאין מבית הכנסת; ומרבין בסעודת יום טוב: ענינו של היום: בהושענא רבה, גמר החיתום של הדין המתחיל בראש השנה. בהתחלת הדין, בראש השנה ויום כיפורים, כל באי העולם עוברין לפני הקב"ה כבני מרון ונסקרים כל אחד לעצמו, ובחג הסוכות נִדון העולם בכללותו על המים, ויום השביעי של חג, הוא יום הושענא רבה, הוא יום החיתום האחרון של הדין הזה. ולפי שחיי האדם תלויים במים, והכל הולך אחר החיתום, לכך דומה הושענא רבה במקצת ליום הכיפורים, ומרבים בו בתפילה ובתשובה כעין יום הכיפורים: ועוד משלו בזה החכמים הקדמונים זכרונם לברכה משל ואמרו: `מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא` וסדרי המשפט של זו דומה לשל זו; -: במלכותא דארעא, מלך שהוא רחום וצדיק, כשהוא דן את הדין, אם הוא מוצא זכות - חותך את הדין מיד, ואם לאו - משהה אותו בשביל שהסנגורים יְלַמדו זכות. לאחר זמן הוא חותך את הדין. חתך לרחמים - מודיעו מיד, ואם לאו - מעכב גזר הדין בידו, שמא ימצא הנִדון זכות ומקרע גזר הדין והופכו לרחמים. לבסוף מוסר פתקיו ביד שליחיו אם למות ואם לחיים טובים, והשליחים יוצאים ובאים לעשות דין או רחמים. היו הפתקים של רחמים - שוב אינם משתנים לשל דין, היו של דין - אפשר שיהפכו לרחמים בשעה אחרונה. כיצד? הרי שיצא גזר דין קשה על פלוני שמרד במלך, ובאים שליחי המלך לבית הנִּדון ומוצאים אותו שמח במלכותו של המלך ועושה כל גזרותיו בשמחה - מה הם אומרים? לא זה שנגזר עליו כך, הוא הנראה לפנינו כך, איש אחר הוא! וחוזרין למלך, ואף הוא מסכים עמהם ואומר איש אחר הוא, קִרעו גזר דינו וחִתמו עליו לחיים טובים! -: אף במלכותא דרקיעא כך. בראש השנה כל באי העולם עוברים לפני הקדוש ברוך הוא, צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים. בינונים תלויים ועומדים עד יום הכיפורים ונחתמין ביום הכיפורים, וגמר החיתום הוא בהושענא רבה ונמשך עד השכמת הבקר של יום שמיני עצרת. לכן מרבים בתפילה ובתחנונים בהושענא רבה שהוא שביעי לסוכות, ומתעוררים בתשובה, ומעוררים רחמים חדשים; ואפילו כבר היה גזר דין קשה, קורעים אותו וכותבים בשמים `פתקים` טובים: וביום השמיני - עצרת הוא לכל ישראל, שנעצרין לפני המקום ואומרים לפניו: קשה עלינו פרידתנו ממצוותיך. אפילו נגמרו מצוות סוכה ולולב וקרבנות החג וניסוך המים - הרי אנו נעצרין לפניך ושמחים בך. ואז באים שליחי מעלה ומוצאים את כל ישראל שמחים לפני המקום שמחת אהבה. ואפילו היו ביניהם נידונים לרעה - אין הרעה פוגעת בהם, אנשים אחרים הם, אוהביו של הקב"ה, ושמחים בו ובכל מצוותיו: ואמרו חכמים במדרשם: `אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: אני יחיד ואתה יחיד - אתן לבניך יום המיוחד לכפר בו עוונותיהם, וזהו הושענא רבה`; - `אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם, אם אין כפרה לבניך בראש השנה - תהא ביום הכיפורים. ואם לאו - תהא בהושענא רבה`: ולמה הבטיח הקב"ה הבטחה זו לאברהם דוקא? אלא מה אורו של אברהם התחיל זורח בעולם אחר עשרים ואחד דורות, אף אורם של בניו, אפילו יאחר לזרוח, לא יאחר יותר מעשרים ואחד יום אחר תחילת הדין בראש השנה, וזה יום הושענא רבה. אמור מעתה, עיקר ענינו של היום: תפילה ורחמים בשעת חיתום הדין ו`יציאת הפתקים`: ומכאן מנהג ישראל לברך איש את רעהו ביום זה `פתקא טבא`: ובדרך הרמז: הושע נ"א, הושיענו ביום נ"א, זה יום הושענא רבה שהוא יום חמשים ואחד לימי סליחה שמתחילין בראש חֹדש אלול: הושענא רבה בא לאחר עשרה ימים מיום הכיפורים, שהם כהשלמה ומילוי לעשרת ימי תשובה (כענין מילויו של האות יו"ד, וא"ו ודל"ת, שאף הן עשר), לפיכך אף בו הכפרה: ואני תפילה: ביום הושענא רבה מניחים ישראל כל צדקותיהם וכל זכויותיהם מכל השנה, אף אינם פונים לזכות אבות שבידיהם, ומבקשים חיים על עצמם ועל כל העולם כולו רק בזכות התפילה בלבד, ואומרים לפני רבון העולמים, רבונו של עולם באנו לפניך דלים וריקים ואין בידינו כלום, לא תורה ולא מצוות ולא מעשים טובים ולא זכות אבות, ואין לנו אלא פה להתפלל לפניך בלבד. אף אתה עננו רק בזכות תפילה זו שאנו מתפללים לפניך בלב נשבר ונדכה: כל מעשי היום רומזים לתפילה. ריבוי ההקפות וההושענות; נטילת הערבה; ואושפיזין של היום, האחרון שבשבעה הרועים הנאמנים - דוד מלך ישראל; -: כל ימי החג מקיפים את הבימה בתפילת הושענא פעם אחת, והיום הזה - שבע פעמים, ואחר שבע ההקפות אומרים עוד הרבה פיוטים ותחנונים וכולם בלשון הושענא, כמי שאין לו במה לתלות כלום ומבקש רק ישועה: הערבה שנוטלים באותו יום לאחר שמניחין את האתרוג והלולב, רומזת אף היא לתפילה. שכבר נאמר למעלה בענין זה שהערבה דומה לפה ושפתים, והיא כנגד אלה מישראל שאין בהם לא תורה ולא מצוות ולא מעשים טובים. עכשָׁו מניחים את כל האיגוד שארבע כיתות מישראל נתאגדו יחד, ואומרים, אין בנו טעם תורה ולא ריח מצוות, לא אתרוג ולא לולב ולא הדס - כולנו דומים לערבה זו. ומה יש לנו? - פה להתפלל; כערבה זו שדומה לפה: ומובא בספרים שזהו גם ענין ההקפה במעגל - שאין בו לא ראש ולא סוף, לא ראשון ולא אחרון, אלא כולם שוים לפני הקב"ה ומצפים לישועתו: וכן דרשו רז"ל: אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה` (תהלים לו) - אלו בני אדם שערומים בדעת - ומשימים עצמם כבהמה. הם הראויים ביותר לישועה: ואף לעתיד נאמר (צפניה ג): וְהִשְׁאַרְתִּי בְקִרְבֵּךְ עַם עָנִי וָדָל - וְחָסוּ בְּשֵׁם ה`: וערבה תפילה זו על הקדוש ברוך הוא, יותר מכל התחנונים. אל תקרי ערָבה, אלא ערֵבה: אף ראש האושפיזין ביום הושענא רבה, דוד המלך נעים זמירות ישראל, כל עצמו וכחו בתפילה היה, כמו שאמר על עצמו (תהלים קב): תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף, ונאמר (שם קט): וַאֲנִי תְפִלָּה. ופרקי התהלים שאמר דוד, מעינות של תפילה הם לכל באי העולם שבכל הדורות: כנגד מידותיו של הקדוש ברוך הוא: ושבעת הפיוטים שאומרים בהקפות הושענא רבה, מיוסדים על פי שבע המידות שהזכיר דוד בתשבחותיו להקדוש ברוך הוא, בשעה שהתנדב העם למלאכת בית המקדש, ככתוב (דברי הימים - א כט): וַיְבָרֶךְ דָּוִיד אֶת ה` וגו` לְךָ ה` הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד וגו` לְךָ ה` הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ. וכן מוסיפים פסוק לאחר כל פיוט, השיָּך בענינו לספירה מסוימת: והספרדים נוהגים בשבע ההקפות של הושענא רבה, להזכיר בפיוטים את שבעה הרועים ועושים הקפה ראשונה לשמו של אברהם אבינו, שניה - יצחק, וכן כולם. ואחר כך אומרים פיוטים ובקשות שענינם גשמי ברכה, תבואת השדה ועצי פרי: הערבה ודיניה: הלכה למשה מסיני שתהא ערבה נִטלת במקדש כל שבעת ימי החג. והיא זו שנזכרת במשנה `מורביות של ערבה` שהיו מלקטין ממוצא הסמוכה לירושלים: ערבה זו היא מצוה לעצמה מלבד בדי הערבה האגודים עם הלולב. ובערבה זו היו עושין כל יום הקפות סביב המזבח פעם אחת, וביום האחרון של חג הקיפו בה את המזבח שבע פעמים: ולא היתה הלכה זו שנִּתנה למשה מסיני אלא על המִּקדש בלבד ואילו על כל שאר גבולות ישראל לא נאמרה ההלכה: הנביאים האחרונים, חגי זכריה ומלאכי, תקנו מנהג של ערבה גם בגבולין (וכאמור לעיל, לא כמצוה שיש עמה ברכה אלא כמנהג) זכר למקדש. ולפי שאין לה עיקר מן התורה בגבולין (שלא כלולב, שנִּטל ביום ראשון בכל מקום מן התורה), לא עשו לה זכר בכל ימי החג אלא שיהו נוטלים ערבה ביום האחרון של חג ומיַחדים בה תפילה על המים והברכה לכל השנה: נוטלים חמשה בדים של ערבה כאותם שלוקחים לאגוד הלולב, ואוגדים אותם יחד. ואף על פי שאין מחמירין בערבה זו כבערבה של לולב, מכל מקום לוקחים אותה מן המובחר והיפה משום `זה אלי ואנוהו` - במצוות. ולאחר שמניחים את הלולב והאתרוג בגמר ההקפות בבית הכנסת והגיעו לפיוט `תענה אמונים`, נוטלים אותה ביד, ואומרים את הפיוטים עד שגומר את הפיוט `קול מבשר`. או באמצע הקדיש וקודם `תתקבל` כמנהג החסידים, או בסוף כל התפילה כמנהג הספרדים - אז חובטין אותה על הקרקע חמש חבטות ונותנים אותה במקום שלא ירמסו עליה ברגלים, שאין נוהגים בה מנהג זלזול גם לאחר החבטה: ענין זה של חבטה יש בו סודות עמוקים ותיקונים גדולים, ואין זוכים לדעת אותם אלא גדולי ישראל בלבד. וכל איש ישראל שאין לו עסק בנסתרות, הרי הוא מכוֵּן לעשות כמנהג שנהגו הנביאים וכל חכמי הדורות ושבשכר זה שהוא עושה כמעשיהם, יֵחשב לפני המקום כאילו כיוֵן כל כוָּנותיהם, ויבטלו מעליו כל הדינים הקשים, ותתעורר האהבה שבין כל ישראל לאבינו שבשמים, ותטיב עלינו החתימה: חג שמח - מנשה ישראל