מזמור ׳לכו נרננה׳

לכבוד השואל,

כפי שהבנתי הכונה במזמור היא לומר, שגדלות הבריאה שמוכחת על גדלות הבורא היא כל כך גלויה, עד שאי אפשר להכחישה; ולכן הפעולה הטבעית של האדם היא רק לרנן, להודות, ולהשתחוות לפני השם.

אמנם, ישנה תופעה בכוחות הנפש של האדם, שאם הוא רוצה משום איזו סיבה או מחסום שבלבו לסגור את לבו לחכמה הנפלאה שמסביבו, שיכול להקשות ולסגור את לבו; וכן הוא פשטות הבנת הענין במה שעשו ישראל בהיותם במדבר במקום שנקרא מסה ומריבה. שאע"פ שראו את כל הנפלאות וניסי השם שהתרחשו מסביבתם, בכל זאת הסתפקו באותו זמן לגבי יכולת השם להושיעם.

לכן מסתיים הפרק באמירה: "אל תקשו לבבכם כמריבה וגו'  אשר נשבעתי באפי" וגו', כלומר, שעל זה השם יתברך כועס כביכול ביותר, על שאפילו אחרי שהתפעלו וראו את גדלות השם ויכולתו, שלעיתים סגרו את לבם. ומשום אותו סוג חטא זה (שנעשה ג"כ בשעת חטא המרגלים), נשבע השם יתברך שכל אותו הדור שחטאו בזה, לא יכנסו לארץ אלא ימותו במדבר, ורק הדור הבא אחריהם נכנסו.

א. לכן יש את החילוק הזה בין תחילת הפרק לסופו, אשר מדגיש את הניגוד שבאותה התנהגות.

ב. השיפוט היה על הקשת הלב שלא בדרך התגובה הטבעית של האדם.

ג. כנזכר, הקב"ה נשבע בזמן חטא המרגלים שלא יכנסו אותו הדור לארץ.

ויהי רצון שתמיד ננצל מהקשות את הלב, ושתמיד נוכל להיות פתוחים לראות את החכמה והתבונה שבבריאה.

בברכה,

רב נחום