האם מי שלא מסוגלת לסלוח תאמר "הריני מוחלת וסולחת"?

שלום רב,

א. כל זמן שאת לא מסוגלת לסלוח לאותו אדם שפגע בך קשות, עלייך לדלג לגמרי על אמירת "הריני מוחלת וסולחת" בקריאת שמע על המיטה, וכמו שכתב רבי אליעזר פאפו זצ"ל בעל הפלא יועץ בספרו אורות אלים (מגילה דף כח עמוד א) שמי שאומר כן כאשר אין פיו וליבו שוין, חושש להם מחטאת, כי יאמר ה' הכהתל באנוש תהתלו בי (על פי איוב יג ט) ויקצוף אלוקים על קולה (על פי קהלת ה ה), ולכן לא יאמר נוסח זה עד כי יתן אל ליבו ויגמור בדעתו למחול ולסלוח לחברו. 

וכן פסק האור לציון חלק ב' (פרק טו תשובה יג) שאין לומר הריני מוחל וסולח אם עדיין יש לו טינא על אדם מסוים, שכיון שאינו מוחל איך יאמר קטע זה, והרי כתוב "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני" (תהלים קא ז), ואיך ידבר שקר לפני הקב"ה. 

ואין טעם לומר "הריני מוחלת וסולחת" וכו' חוץ מאדם פלוני, כי הרי אחר כך מבקשים מהקב"ה "ומה שחטאתי לפניך מחוק ברחמיך הרבים", והיינו שמבקשים מהקב"ה שכשם שאנו הסכמנו למחול לכל אדם, שיסכים גם הוא לנהוג עימנו במידה כנגד מידה ולמחול ולסלוח על כל מה שחטאנו. ואם מוחלים לכולם חוץ מאדם פלוני, לא שייך לבוא לבקש אחר כך מהקב"ה שימחוק את כל החטאים במידה כנגד מידה.

ב. כמובן ששווה מאוד להתאזר בעוז ותעצומות למחול ולסלוח לכל אדם, ועל ידי זה זוכים לדברים הרבה -

1. אריכות ימים, וכמו שאמרו במסכת מגילה (דף כח עמוד א) שאלו תלמידיו את רבי נחוניא בן הקנה במה הארכת ימים, אמר להם, מימי וכו' ולא עלתה על מטתי קללת חברי וכו', והיינו כמו הנהגת מר זוטרא שכאשר היה עולה על מיטתו היה אומר מחול לו לכל מי שציער אותי. וכ"כ המשנה ברורה (סימן רלט סק"ט) על פי הגמרא הנ"ל.

2. למה שאמרו במסכת ראש השנה (דף יז עמוד א) כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר (מיכה ז יח) "נושא עוון ועובר על פשע", למי נושא עוון למי שעובר על פשע. ופירש רש"י: המעביר על מדותיו, שאינו מדקדק למדוד מדה למצערים אותו ומניח מדותיו והולך לו. מעבירין לו על כל פשעיו, אין מדת הדין מדקדקת אחריהן אלא מנחתן והולכת. 

וכן כתב רבי יוסף יוזפא זצ"ל (נפטר בשנת שצ"ז) בספר יוסף אומץ (אות קעח) שימחול מלב ונפש קודם שישכב לכל מי שחטא לו, ואז גם הנושא עוון שהוא הקב"ה ימחול למי שעובר על פשע, דהיינו האדם על ידי וידוי בקריאת שמע.

3. להיכנס במחיצתו של הקב"ה, וכמו שכתב הקצור שלחן ערוך (סימן עא סעיף ג) על פי מסכת שבת (דף קמט עמוד ב).

ג. הדרך להקל על האדם למחול ולסלוח לכל אדם (חוץ מהאמור לעיל) היא על ידי שימת לב לדברי ספר החינוך (מצוה רמא) לגבי האיסור לנקום, וזה לשונו: משרשי המצווה, שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סיבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא, ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העוון הוא המסבב, וכמו שאמר דוד עליו השלום (שמואל ב' טז יא) הניחו לו ויקלל כי אמר לו השם יתברך, תלה הענין בחטאו ולא בשמעי בן גרא. ועוד נמצא במצוה תועלת רב להשבית ריב ולהעביר המשטמות מלב בני אדם, ובהיות שלום בין אנשים יעשה השם שלום להם. 

ועל דרך זה ביאר רבי שלמה זלמן מלאדי זצ"ל באגרת הקודש (פרק כה) מאמר רבותינו זכרונם לברכה (יעויין מסכת שבת דף קה עמוד ב, ורמב"ם הלכות דעות פרק ב הלכה ג) כל הכועס כאילו עובד עכו"ם וכו'. והטעם מובן ליודעי בינה, לפי שבעת כעסו נסתלקה ממנו האמונה, כי אילו היה מאמין שמאת ה' היתה זאת לו, לא היה בכעס כלל. ואף שבן אדם שהוא בעל בחירה מקללו או מכהו או מזיק ממונו ומתחייב בדיני אדם ובדיני שמים על רוע בחירתו, אף על פי כן על הניזק כבר נגזר מן השמים, והרבה שלוחים למקום. ולא עוד אלא אפילו בשעה זו ממש שמכהו או מקללו מתלבש בו כח ה' ורוח פיו יתברך המחייהו ומקיימו, וכמו שכתוב "כי ה' אמר לו קלל", והיכן אמר לשמעי, אלא שמחשבה זו שנפלה לשמעי בליבו ומוחו ירדה מאת ה' ורוח פיו המחיה כל צבאם החיה רוחו של שמעי בשעה שדיבר דברים אלו לדוד, כי אילו נסתלק רוח פיו יתברך רגע אחד מרוחו של שמעי לא יכול לדבר מאומה. 

חודש טוב ומבורך,

הלל מאירס