שלום כבוד הרב אני הולך לבית הכנסת בשבתות כבר תקופה ארוכה. השבוע, התגנבה לי מחשבה בלב באמצע קריאת התורה שנראה כאילו התורה מספרת סתם דברים לא משמעותיים, כמו כל הפרטים הקטנים שעברו בין יעקב ולבן, למה זה משנה כל פרטי הדברים ההמלאים עמודים שלמים בתורה, כל הסכמי השכר, והתלונות, למה זה משנה, ואיך התורה הזאת נצחית ונוגעת בעצם אושיות האומה היהודית. אשמח שתבאר לי את הדברים.
ברשותך, אפרסם בזה מדבריו של מורי ורבי הגאון רבי פינחס פרידמאן שליט"א שבטוב טעמו מסביר את העניין בבהירות מדהימה, ולפי זה תבין גם בשאר חלקי התורה שהתורה אף פעם לא כותבת עניין שולי, ואין אות בתורה שאין בה משמעות עצומה לגבי כל מהותינו. כל שיחה בין אישית, וכל פרט קטן בתורה מגלה סתרי בראשית ומפענחת הרבה מתעלומות ההיסטוריה, מאז ועד היום הזה ממש. וכבר אמרו חז"ל על הפסוק [דברים לב מז] כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם, "דבר שאתם אומרים ריק הוא - הוא חייכם". ועלינו להתבונן בספריהם של חז"ל ולנסות להבין קצת ממה שניתן להבין בדברי התורה בעולם הזה.
שבת שלום – מנשה ישראל
פלאי ההשגחה - לבן שביקש לעקור הכל
בנה בביתו יסוד הבנין של כלל ישראל
"ויגל את האבן – כאדם שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית", רמז שתפקידו לשחרר נשמות ישראל האסורים אצל לבן // יעקב אבינו נכנס בביתו של לבן ללוע של הארי להוציא משם שה פזורה ישראל // טענת לבן ליעקב: "למה גנבת את אלהי", גרמת לי לגלות שכל חיי עבדתי בניגוד לרצוני להגדיל את הקדושה.
"ועתה הלוך הלכת כי נכסוף נכספת לבית אביך למה גנבת את אלהי" (לא ל).
וצריך ביאור כי הן אמת שבדרך הפשט הכוונה בזה על התרפים אשר גנבתם רחל, אולם עדיין צריך ביאור איך לא נתבייש לבן לומר: "למה גנבת את אלהי", הלא מזה עצמו מוכח שאינו אלוה כי אלוק אמיתי אי אפשר לגנוב. ונראה לבאר הענין בזה, בהקדם להתבונן בהליכתו של יעקב אבינו לחרן, אשר תחילתה במה שכתוב בפרשתינו (כט א): "וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם".
בפסוק זה מתחיל יעקב אבינו את נסיעתו המסוכנת להרי החושך בביתו של לבן הארמי שורש הטומאה, כמבואר בזוהר הקדוש (וישלח קסו:): "לבן הארמי קליה אזיל בעלמא דלא הוה בר נש דישתזיב מניה, דהוא הוה חרש בחרשין ורב בקוסמין... ועם כל דא לא יכיל ביעקב". פירוש: "לבן הארמי קולו הלך בעולם שלא היה בן אדם שניצל ממנו, כי הוא מכשף בכישופים וגדול בקסמים... ועם כל זה לא היה יכול ביעקב".
יעקב אבינו ידע היטב על הסכנה הגדולה בגשמיות וברוחניות שאורבת לו בביתו של לבן, לכן הוא הקדים לשבת י"ד שנה בבית מדרשו של עבר לעסוק שם בתורת ה` יומם ולילה, וגם אחר כך לא העיז להתעסק עם לבן הרשע, עד ששמע הבטחה מפורשת מהקב"ה במקום המקדש (שם כח טו): "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת".
[א]
יעקב אבינו חדר לבית לבן
לברר משם שש מאות אלף נשמות ישראל
לבן הארמי הרגיש בחוש הריח של הטומאה, כי קדושה גדולה עומדת להתהוות בעולם, והוא לקח על עצמו את התפקיד לבטל אותה הקדושה, כפי שמעיד עליו הכתוב (דברים כו ה): "ארמי אובד אבי". בעל הגדה של פסח מוסיף לספר: "צא ולמד מה בקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן בקש לעקור את הכל". יחד עם כל בני חבורתו התאמץ בכח אדיר של טומאה, לבטל את הקדושה שלא להשאיר ממנה שריד ופליט רחמנא ליצלן.
אלא שכאן נתגלה לנו פלאי ההשגחה במלוא הודה והדרה, דוקא לבן הארמי שורש הרע מעמיד בתוך ביתו את שורש הקדושה שהוא כל כך משתדל לבטלה. לבן הארמי שורש הקליפה מוליד את שתי בנותיו רחל ולאה, שתי האמהות אשר עתידות לבנות את בית ישראל, אחר כך הוא מכניס לתוך ביתו גם את יעקב אבינו שורש הקדושה, ובעודו מחפש בנרות את הקדושה שהוא כל כך שואף להילחם בה, הוא עצמו מוסר ליעקב את שתי בנותיו רחל ולאה לנשים, שמהם נולדו י"ב שבטי י"ה שורש הקדושה של כלל ישראל.
מה גדול הוא הפלא, הקדושה מטילה את ביציה דוקא בתוך הקן של הקליפה, שם בתוך מלתעות הרשע היא מחממת ומולידה את צאצאיה. בביתו של לבן מתחילה התפתחות שרשרת הקדושה של כלל ישראל בכל הדורות. זהו התפקיד הקשה והמסוכן שיעקב לקח על עצמו, להיכנס ללוע של הארי כדי להוציא משם (ירמיה נ יז): "שה פזורה ישראל", שהיו טמונים אצל לבן הארמי.
בא וראה מה שמצינו בדברי המקובלים כי בצאן לבן היו נשמות שנפגמו בחטא עץ הדעת, ולכן בא יעקב שופריה דאדם הראשון והתעסק עמהם לתקנם, עד שנתגלגלו בתוך נשמות בני ישראל במצרים, וזהו פירוש הפסוק (יחזקאל לד לא): "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם", הרמז בזה על נשמות ישראל שהיו תחילה בצאן לבן ואחר כך נתגלגלו בבני אדם במצרים.
וזהו שכתב ב"ילקוט ראובני" (פרשתינו ד"ה אעבור בכל צאנך) בשם "גליא רזיא":
"תתקע"ד דורות היו מגולגלים בצאן לבן, ואחר כך הוליכם יעקב למצרים, ומשם זכו להתגלגל במין אנושי, ולכן היו ישראל פרים ורבים מאד במצרים".
[ב]
יעקב אבינו מעביר את הפקק מעל פי הצלוחית
והנה כאשר הלך יעקב לחרן בעודו בדרך, כבר ראה סימנים ברורים מן השמים שתפקידו להוציא את הנשמות היקרות מהטומאה החזקה של לבן הארמי, אוכל מתוך הפסולת, אור מתוך החושך, ונרמז ענין זה כפי שמשתמע ממדרשי חכמינו ז"ל (ב"ר ע ח וט) בתוספת ביאור פירוש הפסוקים (כט ב):
"וירא והנה באר בשדה", רומז על הר סיני שקיבלו ישראל התורה שנמשלת למים, "שלשה עדרי צאן רובצים עליה", אלו כלל ישראל צאן קדשים המורכבים מכהנים לוים וישראלים, "כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים", בהר סיני שמעו ישראל עשרת הדברות, "והאבן גדולה על פי הבאר", זה יצר הרע שהוא בבחינת אבן שסותם את הבאר של מים שהיא התורה.
"ונאספו שמה כל העדרים", זהו מעמד הר סיני שכל ישראל נתאספו שם כאיש אחד בלב אחד, "וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקו את הצאן", בשעת מתן תורה נעקר יצר הרע מלבם וגללו את האבן מעל פי הבאר. אולם ביטול היצר הרע היה רק לאותו זמן, כי אחר כך יש הכרח שהיצר הרע יחזור למקומו, כדי שיהיה לאדם בחירה בין טוב לרע, לפיכך "והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה", היצר הרע חזר למקומו על ידי חטא העגל כדי שישראל ילחמו כנגדו.
"עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן" קדשים, כי נשמות ישראל היו טמונים בתוך הצאן, נמצא כי צאן אלו הם "אשר לאביה" שבשמים, "כי רועה היא", רחל אמנו היא הרועה של כלל ישראל להתפלל עליהם בכל צרותם, ככתוב (ירמיה לא יד): "קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה", לכן שמרה עליהם מכל משמר כדי לתקנם. "ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו, ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר", ופירש רש"י: "כמי שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית להודיעך שכוחו גדול". ולכאורה יפלא, איך יתכן לומר על יעקב אבינו בחיר שבאבות, שביקש להראות לרחל שכוחו גדול.
אך הביאור בזה על דרך שפירשנו לעיל (מאמר יז), שיעקב לא נתכוון להרשים את רחל בהראות לה כוחו הגופני, אלא שביקש לרמז לה על התפקיד הקדוש שהועידה להם ההשגחה העליונה, להוציא אסיר ממסגר, לשחרר נשמות ישראל שהיו טמונים בצאן לבן. וזהו שפירש רש"י: "כאדם המעביר את הפקק מעל פי צלוחית". המשל בזה מיין ישן משובח שסגור בתוך צלוחית, והרוצה לשתות מן היין צריך להעביר מקודם את הפקק מהצלוחית, כך ביקש יעקב אבינו לרמז לרחל, כי זהו תפקידם להעביר הפקק מעל פי הצלוחית, כדי לשחרר נשמות ישראל הטמונים בצאן לבן, "וישא את קולו ויבך", האמנם יצליח במשימתו להוציא יקר מזולל.
[ג]
"ואשלחך בשמחה ובשירים בתוף ובכנור"
והנה כאשר הגיע יעקב אבינו לביתו של לבן, לא גילה לו כלל מי הוא, שהרי ברור כי אם היה מגלה ללבן הסיבה האמיתית לבריחתו מעשו הרשע, משום שיש כאן מלחמה בין אור לחושך ובין קדושה לטומאה, לא היה לבן מכניסו לביתו, אלא אדרבה גם הוא היה מצטרף למאבק ומוסרהו לעשו הרשע המבקש להמיתו, לכן לא גילה יעקב ללבן רק שברח מעשו, אחרי שגזל ממנו את ברכות אביו, ועל ידי זה חשב לבן כי אם יעקב הוא רמאי כזה הלא הוא משלנו (שם כט טו): "ויאמר לבן ליעקב הכי אחי אתה", רוב הבנים הולכים אחרי אחי האם, ולא בחנם חיבק את יעקב ונישקו כדי לברר אם "רמאי" זה החביא מרגליות בפיו.
וכך המשיך יעקב כל אותן השנים שהיה בבית לבן, להתחבא מעינו הבוחנת של לבן הרשע שלא ירגיש מי הוא באמת, ומן השמים עזרו לו שלא ירגיש לבן בנוכחות הקדושה העצומה שיעקב טומן בחובו. לכן כשביקש יעקב לקחת את רחל לאשה אמר ללבן (שם כא): "הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה", שואל רש"י: "והלא קל שבקלים אינו אומר כן, אלא להוליד תולדות אמר כך". הביאור בזה, כי כאשר הגיע הזמן שישא יעקב את רחל ולאה כדי להוליד השבטים, היה צריך לחפש תחבולות להתחבא מלבן שלא יריח הקדושה שבקרבו, לכן דיבר בכוונה תחילה בלשון של קל שבקלים, כדי להיות מובטח שלא ירגיש לבן בשום דבר.
על פי האמור נשכיל להבין, כי כל הזמן שהצליח יעקב להתחבא שלבן הארמי לא ירגיש כלום, מזה ידע יעקב שכך רוצים מן השמים שהוא עדיין צריך להישאר בחרן, כדי להוציא עוד צאן קדשים מצאנו של לבן, אבל לאט לאט נתרבו השבטים וגדיים נעשים תיישים, ואז כשגם יוסף הצדיק יסוד עולם נולד לאור עולם, התחיל לבן לחשוד שמשהו איננו כשורה כאן, כאותם "כלבין בישין" התחיל להריח בכח הטומאה, שיעקב ובניו אינם נמנים על בני חבורתו אלא הם שונים.
וזהו שכתוב (שם לא ב): "וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום, ויאמר ה` אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך", הגיע הזמן להפריד לגמרי את האוכל מתוך הפסולת, להוציא מהחושך את כל המטען הכבד של הקדושה. "וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו, ויאמר להן רואה אנכי את פני אביכן כי איננו אלי כתמול שלשום", כי הוא מתחיל להריח שיעקב זה אין תוכו כברו ולכן עליהם לברוח מכאן.
ומה מתוקים הם דברי ה"קדושת לוי" שמפרש מה שאמר לבן ליעקב אחרי שברח ממנו (לא כז): "למה נחבאת לברוח ותגנוב אותי ולא הגדת לי ואשלחך בשמחה ובשירים בתוף ובכנור". לבן בא בטענה ליעקב, הלא (רש"י בראשית לג ד): "הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב". הטומאה איננה יכולה לסבול את הקדושה, מדוע אם כן נחבאת שלא לגלות לי שאתה מצד הקדושה, כי אם היית מגלה לי לא היית מונע בעדך מלעזוב את ביתי, אלא אדרבא היית משלח אותך בשמחה ובשירים בתוף ובכנור.
[ד]
הכאב העצום בדברי לבן:
"למה גנבת את אלהי"
והנה מתבשר לבן בבשורה קשה (שם לא כב): "ויגד ללבן ביום השלישי כי ברח יעקב". פתאום מתגלה ללבן כי יעקב חתנו הוא שורש שרשרת הקדושה של כלל ישראל שהוא כל כך שואף להשמיד, והוא מתחיל להבין שיעקב חדר בערמה לתוך ביתו והוציא ממנו כל ניצוצי הקדושה. "ויקח את אחיו עמו וירדוף אחריו דרך שבעת ימים". לבן לקח עמו כוחות גדולים של טומאה לרדוף אחרי יעקב, כדי להחריב את כל בנין הקדושה שבנה בתוך ביתו, כפי שמעיד בעל הגדה של פסח: "ולבן ביקש לעקור את הכל", להרוג את יעקב ואת כל בניו שלא להשאיר מהם שריד ופליט.
לבן הרשע כמעט הצליח במשימתו: "וידבק אותו בהר הגלעד", אבל אז "ויבוא אלקים אל לבן הארמי בחלום הלילה, ויאמר לו השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע". ולכאורה יפלא מאד ממה נפשך, אם מכיר לבן בכוחו של אלקי עולם איך עבד עבודה זרה המתנגדת לקדושה, ואם אינו מכיר בכוחו של אלקי ישראל, מדוע הוא ממהר כל כך לשמוע בקול אזהרתו שלא לגעת ביעקב מטוב עד רע.
אך ביאור הענין הוא, כי לבן ידע שהקב"ה ברא הכל, ואם הוא אומר שלא לנגוע ביעקב מטוב ועד רע אין מציאות בעולם שיצליח לעשות כן, אלא שטעה לחשוב, כי מאחר שהקב"ה ברא את הרע ואת הטוב, ככתוב (ישעיה מה ז): "יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע", הרי זה בבחינת (קהלת ז יד): "זה לעומת זה עשה האלקים", שאינו מתערב להכריע בין הקדושה ובין הטומאה, אלא מי שיותר חזק הוא המנצח בבחינת: "כל דאלים גבר". לבן לא תפס כלל שהקב"ה הוא שורש הקדושה, ומה שברא את הרע והטומאה הוא רק כדי שיהיה לאדם בחירה לבחור בטוב ולהכניע את הרע, אבל לאמיתו של דבר אין בכח הרע לעשות שום דבר המנוגד לרצון ה`.
ענין עמוק זה נתגלה ללבן כאן בחלום לילה, כאשר ה` אלקי עולם שלבן חשב בטעות שאינו מתערב בסכסוך שבין הרע לטוב, מזהירו פתאום: "השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע", רק אז נתגלה לו הסוד העצום, שבעצם גם הרע הוא מכשיר בידי ה` לבנות את הקדושה. דמיון מטופש הוא לחשוב שהרע הוא בעל הבית לעצמו לעשות ככל העולה על רוחו, כי לאמיתו של דבר הקב"ה הוא בעל הבירה, וגם הרע אינו יכול לסטות מרצון ה` אפילו כחוט השערה, וראיה לדבר שהרי לבן עצמו שורש הרע, הוליד וגידל בתוך ביתו את הקדושה הגדולה של ישראל.
הנה כי כן יומתק להבין בזה מה שאמר לבן ליעקב: "ועתה הלוך הלכת כי נכסוף נכספת לבית אביך למה גנבת את אלהי". לא כאב לו כל כך על התרפים שגנבתם רחל שאותם אפשר לייצר מחדש, אלא עיקר הכאב שלו היה על הגילוי המר שנתגלה לו עתה, שכל ימי חייו עמל וטרח בכוחות הטומאה שלו לריק ולהבל. וזהו שאמר ליעקב בכאב עצום: "ועתה הלוך הלכת כי נכסוף נכספת לבית אביך", כלומר הן אמת שבחרת לחזור לארץ ישראל כי נכסוף נכספת לבית אביך, כדי שתוכל לעבוד שם את ה` כראוי.
אולם "למה גנבת את אלהי", אלהי של הטומאה והקליפה שעבדתי כל ימי חיי, בחשבי שאני נלחם מצד הטומאה כדי למנוע מהקדושה להתפשט בעולם, והנה בכך שחדרת למעוני והוצאת משם את הנשמות הקדושות של כלל ישראל, הוכחת לי כי לא רק שאין בכוחי להתנגד ולהרוס את הקדושה, אלא זאת ועוד שאני בעצמי בניתי את הקדושה בתוך ביתי, ובכן "למה גנבת את אלהי", מדוע לפחות לא השארת לי את ההרגשה, שגם לי יש איזה ערך שלמענו הקדשתי את חיי.
[ו]
הרע הוא כסא אל הטוב והקליפה שומרת על הפרי
סוד זה שנתגלה ליעקב בבית לבן וגם ללבן עצמו, הוא מה שגילה הבעש"ט הקדוש זי"ע כפי שהביא תלמידו ב"תולדות יעקב יוסף" (פרשת בא): "קבלתי ממורי כשהרע הוא גורם טוב, נעשה כסא אל הטוב והכל טוב גמור, כמעט ביטול הקליפות מעין העתיד". כלומר ביטול הקליפות הוא הגילוי האמיתי שהרע איננו אלא כסא לטוב, כי למרות שכל כוונתו להילחם עם הטוב שהיא הקדושה, משתמש בו הקב"ה לבנות את הקדושה. המצרים אינם רוצים להכיר בכך, כי בסירובם להוציא את ישראל ממצרים, הם בעצמם הביאו לישראל אור גדול של חג הפסח, כפי שהמן הרשע לא עלתה על דעתו שעל ידי גזירת השמד, הוא עצמו החזיר בתשובה את כל ישראל.
על ידי בריחת יעקב עם רחל ולאה ועם בניו השבטים שהיו טמונים בבית לבן, נתגלה ללבן הרשע הפירוש האמיתי של "קליפות". אם חשב עד כה שהקליפות הן כח בפני עצמם העושים ככל העולה על רוחם, מתגלה לו כעת כי ה"קליפה" כשמה כן היא, קליפה השומרת על הפרי שלא יתקלקל בבחינת (תהלים יב ט): "סביב רשעים יתהלכון". תפקידו של הרע הוא לשמור על הטוב שלא יתקלקל, שהרי גם היסורים יש בהם תועלת לעבודת ה` כמאמרם (ברכות ה.): "אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו".
ואם תאמר מדוע אם כן מקבל הרע עונש על היותו רע, הלא לאמיתו של דבר מתברר כי הרע הוא כסא לטוב. התשובה על כך היא, שהרע מתכוון להרע ולא להטיב, אלא שהקב"ה מכריחו להיות כסא אל הטוב, ועל כך הוא נענש. ונראה כי לזה נתכוון הנביא באמרו (מלאכי א ב): "אהבתי אתכם אמר ה`, ואמרתם במה אהבתנו", כלומר איך מתגלה אהבתו של הקב"ה לישראל, על כך משיב הקב"ה: "הלא אח עשו ליעקב", לאמיתו של דבר עשו הוא אח ליעקב, שהרי הרע הוא כסא אל הטוב ובונה אותו, ולמרות כל זאת מכיון שעשו מתכוון להרע ליעקב, "ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי".
כאשר אנו שומעים את הצער שבדברי לבן: "למה גנבת את אלהי", אין אנו שותפים כלל לצערו, אלא אדרבה אנו מתמלאים גיל וחדוה בראותנו פלאי ההשגחה העליונה, הפועלת בעולם בדרכים נסתרות כדי לגלגל הדברים לידי תיקונו. כאן מתגלה לנו רעיון מופלא עמוק עמוק מי ימצאנו, איך הקב"ה משתמש אפילו עם הכח של הרע כדי לעשות רצונו. אין לנו אלא להכריז בפה מלא: "מה גדלו מעשיך ה` מאד עמקו מחשבותיך, איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת".
