בין כיבוד אב ואם להוכחת הלכה

שלום כבוד הרב למרות שאימי באה מבית דתי תמיד כשאני לומדת הלכה מסוימת ומשתפת אותה היא תמיד שמחה ללמוד וליישם הלכות שלא ידעה או לא מילאה. היום שאלתי איך היא מניחה את נרות חנוכה ומה סדר ההדלקה (כי כפי שלמדתי מניחים מימין ומדליקים משמאל ואת השמש אחרון ) והיא אמרה את ההפך וכשתיקנתי אותה אמרה שהיא יודעת בוודאות שמה שהיא עושה הוא הנכון. כעת אינני יודעת אם אולי היא שוגה בלשונה ואכן עושה נכון אבל זו הפעם הראשונה מזה שנים שאני בתשובה שכך היא מגיבה. אני בעוונותיי קצת הרמתי את הקול ושאלתי בתמיהה ממתי היא לא מקשיבה להלכות וחושבת שהיא יודעת הכל והשיחה הסתיימה. כעת אני מתייסרת שאכן הרמתי את הקול. האם כיוון שהיא אימי אני אמורה תמיד לשתוק ולוותר? ולעניין הסוגיה אני הרי רק רוצה בטובתה זה לא עניין של להתנצח וודאי לא גאווה. מחר אהיה אצלה והיא תדליק בפניי ב״נ. אם אני רואה שהיא שוגה ולא מוכנה לשמוע אחרת האם אני אמורה לשתוק ולהניח לה בשגיאה?? ולו מפאת כבודה? ומה להבא? לא להעיר??? אנא אמור לי כיצד עליי לנהוג עפי ההלכה