מהי עמדת החרדים בנוגע ליום הזיכרון?

תשובת הרב ירון אשכנזי:

ראשית כל, מי קבע את העובדה שהעמדה החרדית היא "נגד" יום השואה ויום הזיכרון, חס ושלום לומר כך, רוב ככל הציבור החרדי בוודאי שמזדהה עם התחושות הקשות בימים הללו למעט מיעוט קיצוני מאד.

בל נשכח שאת השואה עברו כלל ישראל כולם ללא יוצא מן הכלל, המשחית הנאצי לא הבחין בין דתי לחילוני, בין ימני לשמאלני, בין ספרדי לאשכנזי (יוון, תוניס וכדומה), הוא הבחין רק על פי תורת הגזע לאיזה עם משתייכים אנו, ההשמדה נעשתה ללא הבחנה, שם בתוך הגטו לא היו מחיצות בין החרדי הקיצוני לחילוני הרחוק כולם היו יחד וביחד, לצערינו כיום הטרנד של התקשורת הוא להדגיש את המפריד בינינו במקום המאחד, והדברים המשותפים שלנו הם רבים לאין ערוך על המפרידים.

כנ"ל לגבי היחס לחללי מערכות ישראל, כידוע מה שפסק מרן הרב עובדיה בספר מאור ישראל (דרושים עמ' רפה) וכך כתב "אמרו בגמרא (בבא בתרא י' עמוד ב') הרוגי "לוד" אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. פירוש הרוגי לוד, הם האחים פפוס ולוליינוס, במעשה שהיה שבתו של המלך נמצאה הרוגה, וחשדו שישראל הרגוה, וגזרו גזירה להשמיד להרוג ולאבד את היהודים, ועמדו אלו ופדו בנפשם את ישראל באומרם אנו הרגנוה, והמלך הרג את אלו לבדם. אין ספק שדברים אלה כוחם יפה גם לגבי חללי צה"ל הקבורים בארץ ישראל, אשר חרפו נפשם במערכות ישראל על גאולתנו ועל פדות נפשינו, מנשרים קלו מאריות גברו. תנצב"ה" עד כאן דבריו של מרן הרב עובדיה זצ"ל. וכך הגישה האמיתית של כל גדולי ישראל האשכנזים והספרדים מאז ומעולם.

לא מזמן פורסם סרטון שצולם במהלך מבצע צוק איתן, בשמחה בה השתתף מרן הרב חיים קנייבסקי זצ"ל ואחד הדרשנים אומר באידיש שיש כעת חיילים שנהרגים בקרב והרב קנייבסקי בוכה בדמעות ובארוכה כששומע זאת, כמו כן הסיפור שהתפרסם ביום פטירתו של הגר"ח קנייבסקי על ברוך בן יגאל שבנו עמית נהרג במבצע צבאי וכשנכנס ברוך בן יגאל לרב קנייבסקי מישש את הדיסקית של עמית והחל לבכות ואמר לו "דע לך שהוא נמצא במקום הכי גבוה בגן עדן, יחד עם רבי שמעון בר יוחאי ורבי עקיבא (לכתבה המלאה https://www.hidabroot.org/article/1166763)  אם כן מי הוא שיש לו לב יהודי ולא יחרד כששומע על חייל שנפצע או חס ושלום נהרג, אחים אנחנו וזו ההרגשה האמיתית.

הסיבה שלא עומדים בצפירה אינה קשורה לחוסר הזדהות אלא לנושא מהותי אחר לגמרי, אבל לפני שאסביר את הדבר נקדים ונאמר שבוודאי מי שנמצא ברשות הרבים צריך לעמוד בשעת הצפירה מפני "כבוד החיים", ואף שמבחינה תורנית אין בזה שום כבוד או זיכרון לנפטרים הקדושים מכל מקום ישנם אנשים רבים הנמצאים איתנו כאן ומפאת כבודם עלינו לעמוד. וכעת נסביר את נושא בהרחבה:

המנהג לעמוד דקה דומיה לזכר הניספים החל בשנת 1919 במדינות חבר העמים הבריטי, בצרפת ובארצות הברית, באותה תקופה לאחר אבידות רבות שהיו במלחמת העולם הראשונה והשניה נקבע יום 11 בנובמבר כיום זיכרון לאומי עבור הניספים במלחמות אלו, אבל אפילו הם ביטלו כבר את הצפירה, כאשר ממשיכים להשמיע אותה רק בכנסיות ובבנייני משרדים, בהולנד קבעו יום זיכרון ב-4 במאי, לזכר פלישת גרמניה להולנד ב-1940, והיו עומדים בצפירה בשמונה בבוקר. נמצא שמנהג זה של עמידה בצפירה לדקה דומיה אינו אלא מנהג מובהק של הגויים. המדינה החליטה לזכור את הנספים באמצעות טקס גויי לחלוטין ואין בו שום ערך מוסף שמוסיף או מעלה לניספים עצמם, ובדור הקודם שרוב הציבור החילוני היה מורכב מאנשים דתיים שירדו מהדרך הורו גדולי ישראל לא לעמוד בצפירה וגם לא ברשות הרבים כי כולם הבינו שזה מנהג של גויים ומבחינת ההלכה אסור לנו כיהודים מאמינים לנהוג במנהגי הגויים, אין בזה שום זיכרון אמיתי לאנשים היקרים והקדושים הללו שנפלו בקרב על המדינה היהודית, ואדרבא זיכרון אמיתי הוא לימוד תורה או אמירת פרקי תהילים לעילוי נשמתם כי זה באמת מועיל מעלה ומשמח את נשמתם הטהורה.

עם השנים כאשר הדור הצעיר גדל לתוך ההוויה הישראלית ואינו מודע לכך שהסיבה שהחרדים אינם עומדים בצפירה היא מטעמי דת שאין אנו רוצים לנהוג במנהגי הגויים, הורו הרבנים לעמוד בצפירה כאשר אנו נמצאים ברשות הרבים כדי לכבד את הסובבים, אבל העיקר הוא לומר באותו זמן (אפשר להתחיל גם לפני ולהמשיך אחרי) פרקי תהילים או משניות, כי זה הזיכרון האמיתי והתועלת האמיתית, אנו כיהודים מאמינים בני מאמינים יודעים בבירור שיש לנו יכולת "לפעול" ולשמח את הנפטרים להעלות את נשמתם ולא רק לזכור אותם או את מעשיהם, ואדרבא זו הנחמה וזו צוואתם ש"במותם ציוו לנו את החיים" ואנו כהכרת הטוב על מסירות נפשם שולחים להם דברים רוחניים שישמחו ויעלו את נשמתם.

יש להוסיף שהרבנות הראשית לישראל קבעה את יום עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי, וביום זה רבים מהציבור הדתי והחרדי אומרים קדישלעילוי נשמת הנספים בשואה ובמערכות ישראל.

לסיכום – גם הציבור החרדי שותף מלא לזיכרון גם ביום השואה וגם ביום הזיכרון, כואב את הצעירים שנפלו, הפרחים שנגדעו באיבם, אבל כציבור מאמין אנו מסמלים את הזיכרון בצורה שונה ומועילה יותר, על ידי אמירת תהילים ולימוד תורה לעילוי נשמתם של אותם הקדושים שבמותם ציוו לנו את החיים ורצונם שנמשיך כאן לחיות כמדינה יהודית על פי התורה הקדושה כי מטעם זה הם זכו לתואר "מתים על קידוש ה'".