מאיזה היתר התאבדו אנשים כגון שמשון הגיבור

לכבוד השואל, 

סליחה על האיחור בתשובה. 

התשובה דלהלן צוטט מתוך המאמר הבא:

https://shaalvim.co.il/torah/maayan-article.asp?id=296

"לאור זה עולה שאלת התנהגותו של המלך שאול, שאיבד עצמו לדעת. מעשהו (שמ"א לא, ד) הובן, על פי רוב הדעות, כדגם לאיבוד לדעת המותר על פי ההלכה. את הפסוק "ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם" (בראשית ט, ה) דרשו בבראשית רבה (פרשה לד, יג): "אך - להביא את החונק עצמו. יכול כשאול, ת"ל אך. יכול כחנניה מישאל ועזריה, ת"ל אך". כלומר, מהתיבות "את דמכם לנפשתיכם אדרש" למדו שאסור לאדם להתאבד, ומהמילה "ואך" הסיקו שיש יוצאים מן הכלל שהותר להם לאבד עצמם לדעת, ואחד מהם הוא שאול. במדרש לא מובא הסבר מדוע מעשהו של שאול שונה ואיננו כלול בקטגוריה של התאבדות שהיא אסורה, אך מהמסופר בתנ"ך שם עולה שהסיבה להתאבדותו של שאול היא פחדו שהפלשתים יתעללו בו: "ויאמר שאול לנשא כליו שלף חרבך ודקרני בה פן יבואו הערלים האלה ודקרני והתעללו בי, ולא אבה נשא כליו כי ירא מאד, ויקח שאול את החרב ויפל עליה"; ואם כך, על פניו כוונת המדרש להתיר לאדם להתאבד כשיש חשש שהוא עשוי לעבור עינויים פיסיים קשים, והדרך היחידה להימנע מכך היא על ידי התאבדו.

תפיסת המדרש הרואה היתר לאיבוד עצמי לדעת כדי להימנע מייסורים, נראה ללמדה מעוד מקורות תלמודיים ומדרשיים. בגיטין נז, ב מובא המקרה של אותה אֵם ששבעה מבניה נהרגו על קידוש השם, ולאחר הריגת בנה האחרון "אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה. יצתה בת קול ואמרה: אם הבנים שמחה" (תהלים קיג, ט); לא רק שאין מגנים אותה, אלא אף משבחים אותה! ונראה שהסיבה להיתר ההתאבדות במקרה הזה היה הייסורים הקשים שאם זו הייתה סובלת אילו הייתה נשארת בחיים. וכן בתענית כט, א, מובא שבשעת החורבן והיציאה לגלות בבית ראשון עלו רבים מפרחי הכהנים לגג המקדש והשליכו עצמם לתוך האש, וגם שם אין גינוי לתופעה זו.

וכן נראה מדברי ר' יהודה במדרש איכה רבה על הפסוק "על אלה אני בוכיה עיני עיני ירדה מים..." (איכה א, טז):

ד"א על אלה אני בוכיה... ר' יהודה אומר על סילוק דעת ועל סילוק שכינה, אפשר שהיה צדקיה רואה אחרים שהיו מנקרין את עיניו ולא היה לו דעת להטיח את ראשו בכותל עד שיצאת נשמתו אלא גרם לבניו שיהרגו לפניו, אלא על אותו שעה נאמר (ירמיה ד, ט) יאבד לב המלך ולב השרים" וגו'.

מבואר מדבריו שהיה על צדקיה להתאבד כדי שלא לעבור את ההתעללות ולראות איך הורגים את בניו לעיניו (שם, פרשה א, נה).

זאת ועוד, מהגמ' בכתובות נראה להוכיח שלא רק בגין סבל פיזי קשה הותר להתאבד, אלא אף בגין סבל נפשי (שם, קג, ב):

ההוא יומא דאשכבתיה דרבי, נפקא בת קלא ואמרה: כל דהוה באשכבתיה דרבי מזומן הוא לחיי העוה"ב. ההוא כובס כל יומא הוה אתי קמיה, ההוא יומא לא אתא. כיון דשמע הכי, סליק לאיגרא ונפל לארעא ומית. יצתה בת קול ואמרה: אף ההוא כובס מזומן הוא לחיי העולם הבא.

אולם מדברי הגמ' בבא קמא צא, ב נראה שחלקו על תפיסה זו, שכן שם הובאה דרשתו של ר' אלעזר הלומד מהפסוק "ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש" שאסור לאדם להתאבד: 'דתניא: (בראשית ט, ה) ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש - ר' אלעזר אומר: מיד נפשותיכם אדרש את דמכם'. דרשה זו מקבילה לתחילת המדרש שהובא לעיל "אך - להביא את החונק עצמו", אולם המשכו של המדרש הנ"ל, ש"אך" בא למעט את התאבדותם של שאול, חנניה מישאל ועזריה, אינו מובא. ומדברי ר"י בתוספות (שם ד"ה "אלא") עולה שהבינו שר' אלעזר אוסר כל התאבדות, שכתבו "ואור"י דאין מביא ראיה אלא שאסור לחבול אפילו לצורך... וכן ההיא דאך את דמכם שהרג את עצמו בשביל שום דבר שירא". וכן הובא שם בפסקי תוספות אות רטו: "אסור... להרוג עצמו שירא משום דבר". עולה אפוא שרבי אלעזר חולק על הנאמר בחלקו השני של המדרש.

וכך עולה גם מדברי רבי חנינא בן תרדיון (ע"ז יח, א):

...מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וס"ת מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בס"ת, והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור, והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה... אף אתה פתח פיך ותכנס [בך] האש! אמר להן: מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו.

לפי דבריו, אין היתר לאדם לקצר ימיו ואפילו לא את רגעיו האחרונים אף אם מלאים הם סבל רב, וזאת מתוך התפיסה שרק נותן החיים הוא ייקחם.

וכך נראה גם מהמדרש באיכה רבה (פרשה א):

מעשה במרים בת תנחום שנִשבת היא ושבעה בניה עמה... אמרו, לאחר ימים נשתטית האשה ההיא, ועלתה לראש הגג והשליכה עצמה ומתה, וקראו עליה אם הבנים שמחה (תהלים קיג, ט), ורוח הקודש אומרת על אלה אני בוכיה.

כלומר, בניגוד לגרסה בבבלי (שהובאה לעיל) שמעשה ההתאבדות של אם הבנים נעשה מתוך הכרה, הרי שבמדרש תולים את התאבדותה באי שפיות.

היתר לאיבוד נפשו של שאול על פי הגאונים והראשונים

אצל הגאונים והראשונים אנו מוצאים שתי עמדות מנוגדות באשר להתאבדותו של שאול. מספר מקורות מצדיקים את מעשהו מסיבות שונות:

א. היתר מחמת הייסורים. באוצר הגאונים לסנהדרין מובאת תשובתו של גאון, שממנה עולה שהתאבדותו של שאול הייתה מותרת כדי שלא יסבול ייסורים. הגאון מתייחס בדבריו לנאמר בבבלי פסחים נג, ב:

עוד זו דרש תודוס איש רומי: מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו [עצמן] על קדושת השם לכבשן האש, נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים...

עצם שאלתו של תודוס על חנניה, מישאל ועזריה אינה מובנת, שהרי בידוע שההלכה היא שכשאונסים אדם לעבוד ע"ז בפרהסיא - ייהרג ואל יעבור. והסביר הגאון ששאלת תודוס נוגעת לצורת המוות שלהם, לכך שחיכו שיטילו עצמם לכבשן האש ולא איבדו עצמם:

...לאו למימרא שהיה להן להחיות עצמן ולעבוד ע"ז, אלא שהיה להם להרוג עצמן כאשר עשה שאול...

העולה מכך שייסורים וסבל יש בהם כדי להתיר לאדם לאבד את נפשו.

גישה כזו נראית גם מדברי הרמב"ן בספר "תורת האדם" ענין ההספד (מהדורת מוסה"ק עמ' פד):

וכן מצינו בגדול שאִבד עצמו לדעת מפני האונס, כגון שאול מלך ישראל שאִבד עצמו, אלא שהיה אִבוד מותר לו, כדאמרינן בבראשית רבה אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם, יכול אפילו נרדף כשאול, ת"ל אך. לפיכך לא היה בכלל מאבד עצמו לדעת, ונענשו עליו בשלא הספידוהו כראוי, כדאמרין ביבמות ויאמר ה' על שאול ועל בית הדמים" (שמואל ב, כא, א), על שאול - שלא נספד כהלכה, ואל בית הדמים - על אשר המית הגבעונים.

מהעובדה שהרמב"ן אינו מביא שום גורם להצדקת התאבדותו של שאול, עולה שלדעתו נבעה התאבדותו מפחדו מייסורים שייגרמו לו כמפורש בכתוב, והתאבדות כזו איננה בכלל "ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש". כך עולה גם מדברי התוספות בגיטין נז, ב, בהסתייגות אחת: לדעתם, יש להתיר התאבדות רק כשיש חשש שייגרמו לאדם ייסורים שאינם ממיתים, כלומר ייסורים ללא סוף, אבל ייסורים הגורמים למוות אין בהם כדי להתיר התאבדות. כך מובא בגמ' שם:

מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון. הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים, אמרו: אם אנו טובעין בים אנו באין לחיי העולם הבא? דרש להן הגדול שבהן (תהלים סח, כג) אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים, מבשן אשיב - מבין שיני אריה אשיב, ממצולות ים - אלו שטובעין בים. כיון ששמעו ילדות כך, קפצו כולן ונפלו לתוך הים. נשאו ילדים ק"ו בעצמן ואמרו: מה הללו שדרכן לכך - כך, אנו שאין דרכנו לכך - על אחת כמה וכמה! אף הם קפצו לתוך הים. ועליהם הכתוב אומר (תהלים מד, כג) כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה".

בתוספות שם (ד"ה "קפצו") הקשו על שמעשה התאבדות זה עומד בניגוד לדברי רבי חנינא בן תרדיון שהובאו בעבודה זרה יח, א "...מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו" - הרי שרבי חנינא בן תרדיון איננו מתיר לאדם להתאבד למרות הסבל והייסורים, ואם כן איך הותר לנערות ולנערים אלו להתאבד? ותירצו התוספות:

...הכא יראים היו מיסורין, כדאמרינן (כתובות לג, ב) אלמלי נגדו לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא, ועוד דעל כורחך היו מענין אותן ולא היו הורגים אותן.

בתירוץ הראשון משמע שאין הכוונה לפחד מהייסורים גרידא, שהרי רבי חנינא בן תרדיון לא התיר להתאבד רק משום ייסורים (ראה ההסבר לקמן); בתירוץ השני התוספות מבחינים בין ייסורים כבמקרה של רבי חנינא בן תרדיון שבוודאי יביאו לידי מוות, לבין ייסורים שאדם אינו רואה את סופם; יסורים מהסוג השני הם אלו שאותם נערים ונערות חששו להם, ולכן התאבדותם הייתה בהיתר.  ...

ב. ההיתר משום החשש שלא יעמוד בניסיון עבירה: דעה אחרת מובעת בספר "בעלי התוספות" על התורה (בראשית ט, ה):

ואמרו בבראשית רבה (פרשה לד, אות יג), יכול אפילו כחנניה מישאל ועזריה, תלמוד לומר "אך"[17]. פירוש יכול אפילו כמו אלו שמסרו עצמן לקדוש השם שלא יוכל לחבול בעצמו אם הוא ירא שלא יוכל לעמוד בניסיון, ת"ל "אך", כי בשעת השמד יכול למסור עצמו למיתה ולהרוג עצמו. וכן בשאול בן קיש (שמ"א לא, ד) שאמר לנערו שלוף חרבך ודקרני בה וכו', ת"ל אך, שאם ירא אדם שמא יעשו לו יסורים קשים שלא יוכל לסבול ולעמוד בנסיון שיכול להרוג את עצמו. ומכאן מביאין ראיה השוחטים התינוקות בשעת השמד.

על פניה נראית הדרשה הראשונה תמוהה, שהרי חנניה מישאל ועזריה לא לקחו את חייהם בידיהם! ולכן פירשו שדרשה זו באה ללמד שבנסיבות הדומות לאלה שעמדו בהן חנניה מישאל ועזריה, כשיש חשש שלא יעמדו בניסיון, הותר לאבד את הנפש. לאור הבנה זו בא ההמשך: "יכול כשאול", כלומר, גם התאבדותו של שאול הייתה מותרת משום שחשש שיכפוהו לעבור עבירה שהיא בדין של "יהרג ולא יעבור" ולא יעמוד בניסיון.

וכך עולה גם מדברי התוספות בעבודה זרה יח, א:

אור"ת דהיכא שיראים פן יעבירום גוים לעבירה כגון ע"י יסורין שלא יוכל לעמוד בהם אז הוא מצוה לחבל בעצמו, כי ההיא דגיטין [נז, ב] גבי ילדים שנשבו לקלון שהטילו עצמם לים.

ועוד מצינו כדעה זו בדברי התוספות גיטין נז, ב: "...הכא יראים היו מיסורין, כדאמרינן [כתובות לג, ב] אלמלי נגדו לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא". כפי שהוכחנו לעיל, אי אפשר לומר שרק בגין ייסורים הותר להם להתאבד, שהרי שאלתם הייתה מרבי חנינא בן תרדיון שלא התיר להתאבד בגלל ייסורים, אלא על כרחנו כוונתם כפי שכתבו בע"ז, שחששו שבגין הייסורים לא יעמדו בניסיון ויעברו על האיסור. ...

נסכם ונאמר שלדעת ראשונים אלו, ייסורי הגוף כשלעצמם אינם מהווים היתר לאיבוד לדעת; רק כשאדם עומד בפני מצב שיש חשש שעל ידי ייסורים יכפו עליו לעבור עבירה שהיא בדין של "ייהרג ואל יעבור", והוא חושש שלא יוכל לעמוד בניסיון זה - הותר לו לאבד עצמו כדי להימנע מהעבירה. (ע"כ).

ויהי רצון שהקב"ה יצילנו מן הנסיונות ושנזכה לעבוד אותו בדעת שלמה ובלב שלם, 

רב נחום