אוכל לא בריא

לכבוד השואלת, 

סליחה על האיחור בתשובה.

מה שמובא בפוסקים מהגמרא, שמותר לאדם להכניס עצמו למצב מסויים או לעשות פעולה מסויימת, ואינו נגדר כמקום סכנה, אם רוב בני אדם לא היו חוששים לדרגת הסיכון של סכנה הטמונה באותו מצב או באותה פעולה; ואין לו לחשוש שינזק הואיל ו"שומר פתאים השם". 

אבל  מצב מסויים או פעולה מסויימת אשר רוב בני אדם כן היו חוששים לדרגת הסיכון של סכנה הטמונה בדבר, אז נגדר המצב או הפעולה כמקום סכנה, ואסור להכנס בו או לעשותה. 

לדוגמא, הואיל ורוב אנשים היו נוסעים במכונית ולא היו נמנעים עקב הסיכון של נזק, אנו אומרים שמותר לכל אחד לנסוע ולא לחשוש;

אבל הואיל ורוב אנשים לא היו קופצים מגשר עקב הסיכון של נזק, אנו אומרים שאסור לכל אחד לעשות כן כי יש לחשוש לסכנה שבדבר. 

לכן בהעתקת הכלל הזה למאכלים שיש בהם סיכון להזיק, יש לומר שככל שרוב אנשים היו אוכלים את אותו מאכל ולא היו חוששים לסכנה שבו, אין בו איסור לאוכלו.

אמנם למעשה מאד קשה להגדיר את זה בשנים האחרונות; כי לאחרונה נוצר מצב שאע"פ שיש ודאי סכנה וסיכון גבוה ביותר מחומר רעיל, וכגון בעישון סיגריות,  מ"מ ישנם הרבה מאד אנשים ש"לא חוששים לסכנה" שבדבר כלל. ואין אי-חששם בא מצד מיעוט הסיכון בעצם, אלא משום שבחירתם האישית היא להתעלם מן המציאות ומן העובדות המדעניות. ולא זו היתה כוונת הפוסקים בהגדירם שהולכים אחרי הרוב כדי להגדיר את גודל הסכנה והסיכון שבמצב; שכל כונתם היתה רק להשתמש במנהגי רוב בני אדם בכסימן לסכנה האסורה.  אבל מעולם לא היתה כוונתם לומר שאם רוב אנשים יחליטו להתעלם  מן המציאות שבפניהם,  שבכל זאת תעמוד להם שמירה רוחנית נגד המציאות.  

לכן נראה, שככל שיודע אדם שמאכל מסויים הוא מזיק, אין להקל לאוכלו, ואין לסמוך על זה שיש הרבה בני אדם שבכל זאת מתעלמים ממצב בריאותם ואוכלים אותו.

 וכן ברמבם בהלכות דעות בפרק ד', בהזכירו את המאכלים שיש למנוע מהם, לא הזכיר כלל הזה; ובפשטות כוונת הרמב"ם לומר שמכל מאכל שידוע שיש בו נזק לגוף, יש להמנע ממנו. 

בברכה, 

רב נחום