יש בי מידה, מיני רבות, שמפריעה לי (ובצדק) להתקרב לבוראנו, והיא העצלות

כבוד הרב שלום, יש בי מידה, מיני רבות, שמפריעה לי (ובצדק) להתקרב לבוראנו, והיא העצלות!! כן, יש ימים מעטים שאני מרגישה רצון לקרוא, למשל: תהילים או ´שמע ישראל´, ואז עוברים ימים עד שאני שבה לקרוא איזה תפילה וגם היא נקראת בחוסר ריכוז, לא במזיד.. דבר זה מביא אותי לידי אכזבה מגעילה מעצמי, ואני מקנאה בנשים שמתמידות כלכך בתפילות השחר ובקריאת כתבים קדושים אחרים, אך כשיש תחושה של מצוקה ופחד, התפילות נאמרות מכל הנשמה, למה? האם תחושת האכזבה הקשה שאני חשה כלפי עצמי היא מוצדקת?? אני יודעת בוודאות שלא אצליח להלחם במידה הדוחה הזו (עצלות) כי תכונה זו ממש חלק ממני!! אבל יש לציין שאני במשך רוב היום מדברת לבורא עולם (בלב כמובן)משבחת אותו ומביעה את אמונתי כלפיו במילים פשוטות משלי, כמו ´אני אוהבת אותך בורא עולם, פשוט אוהבת, אין עוד כמוך´ ועוד משפטים דומים, האם זה בסדר או מעיד על חוסר כבוד מסויים שהרי בשפה ´זולה´ שכזו, לא מדברים למלך?? שמעתי בעבר אישה פשוטה, שחוותה דבר טוב מסויים ואופן אמירת התודה שלה נאמרה כך:´כפרה עליך אלוקים, אין כמוך, מתה עלייך, אתה אחלה´, האם התבטאות ´שכונתית´ זו של אותה גברת הוא נכון/מותר לבטא??