מה הכוונה אישה כשרה עושה רצון בעלה

שאלה מעשה ברופאה שלאחר שגמרה את עבודתה הרגילה, נודע לה שחברתה חולה בחולי שאין בו סכנה. הרופאה רוצה לעזוב את ביתה כדי להגיש עזרה לרעותה, ולקיים מצות ריפוי חולים, אולם בעלה בקש ממנה שתשאר בבית, למענו ולמען ילדיה. וכבר אמרו חז"ל: "אין לך כשרה בנשים, אלא אשה העושה רצון בעלה" (אבה"ע סימן סט). כיצד תנהג?

תשובה במסכת כתובות (דף נט ע"ב) שנינו: ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה: טוחנת, ואופה, ומכבסת, מבשלת ומניקה את בנה, מצעת לו המטה, ועושה בצמר. הכניסה לו שפחה אחת, לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת. שתים, אין מבשלת ואין מניקה את בנה וכו'. ומבואר ברמב"ם (פרק כא מאישות הלכה ו) שלא רק אם הכניסה שפחה בפועל, אלא אף אם הכניסה נכסים שראוין לקנות מהן שפחה וכדו', אינה טוחנת ואופה ומכבסת.

לאור זאת נלמד לענייננו, שאם אין לבעל אפשרות לשכור עוזרת וגם משכורת רעייתו הרופאה אינה מספקת לכך, והבעל זקוק לעזרתה בבית, אין לה לבקר אצל חברתה החולה.

ואם תטען הרופאה שריפוי חולה מצוה חמורה היא, ודוחה את שעבודה לבעלה, הרי דבריה נסתרים מהרמב"ם (שם הי"ב) שכתב: הרי שרצתה האשה להניק בן חברתה עם בנה, הבעל מעכב ואינו מניחה אלא להניק בנה בלבד, עכ"ל. הרי שגם מצוה חמורה, אינה רשאית לקיים כאשר קיים חשש שמא יפגע הדבר בחובותיה לבעלה.

הגע עצמך הרי פטרה התורה את האשה הנשואה ממצות כיבוד אב ואם, מכיון שרשות בעלה עליה, כמבואר במסכת קדושין (דף ל ע"ב), ולא תהיה מצות ריפוי גדולה מכיבוד אב ואם. וכן מצינו שהתורה פטרה את האשה ממצות עשה שהזמן גרמא, וכתב באבודרהם (ברכת המצוות ומשפטיהם ד"ה כל ישראל) שהטעם שנפטרו הנשים מהמצות עשה שהזמן גרמא, הוא לפי שהאשה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו. ואם היתה מחוייבת במצות עשה שהזמן גרמא אפשר שבשעת עשיית המצוה יצוה אותה הבעל לעשות מצותו, ואם תעשה מצות הבורא ותניח מצותו אוי לה מבעלה, ואם תעשה מצותו ותניח מצות הבורא אוי לה מיוצרה, לפיכך פטרה הבורא ממצותיו כדי להיות לה שלום עם בעלה. וגדולה מזו מצאנו שהשם הגדול הנכתב בקדושה ובטהרה נמחה על המים כדי להטיל שלום בין איש לאשתו (כמבואר במסכת סוכה דף נג ע"ב).

במה דברים אמורים כאשר אין בידיה וביד בעלה לשכור עוזרת, אבל כאשר יש בשכרה סיפק כדי לשכור עוזרת, הרשות בידה לבקר את ידידתה החולה. ואם יטען הבעל שהוא מעדיף שהאשה תתעסק בצרכי הבית ולא העוזרת, תדחה טענתו מדברי המשנה והרמב"ם דלעיל, שכתב: "הכניסה לו שתי שפחות אינה חייבת להניק את בנה". ואין הבעל יכול לטעון, עדיף לי שאת תניקי את הילד, ואף על פי שקיים הבדל בין הנקת אֵם להנקת אשה זרה, וכמו שמבואר בכתובות (דף ס ע"א) שאפילו תינוק סומא מכיר את אמו בריח ובטעם חלבה, [ולכן אם התינוק אינו רוצה לינק מאחרת, כופה להניק].

וכל זה אינו אלא כשעוזבת את הבית באקראי, אבל כשרוצה להעדר בקביעות, יתכן שהרשות ביד בעלה לטעון שרוצה להיות עמה יחד לפחות בשעות הלילה, שהרי אפילו כאשר הכניסה לו שפחות חייבת במזיגת הכוס ובהצעת המטה, ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו [הכנת כלי הרחצה] כמבואר בכתובות דף סא ע"א, (וברמ"א אעה"ז סימן פ ס"ד) והסביר המאירי בכתובות דף נט ע"א שטעם הדבר הוא מפני שדברים אלו מביאין אותה לידי חיבה, ואין לה להפקיע את עצמה מדברים המחבבים אותה אצל בעלה, ובכלל זה לעמוד לפני בעלה ולשמשו וכל שכיוצא בזה, אפילו הביאה לו מאה שפחות כן.

לאור זאת יתכן שגם להיות בצוותא עם בעלה בשעות הלילה, בכלל דברי חיבה הן, והבעל יכול לעכב בעדה לצאת בקביעות מהבית.

אולם אם עוזבת את הבית רק באקראי, אין בעלה יכול לעכב בעדה, וכמבואר ברמב"ם (פרק יג מאישות הלכה יא) מקום שדרכן שלא תצא אשה לשוק... עד שיהיה עליה רדיד החופה על כל גופה, כמו טלית, נותן בכלל הכסות רדיד, ואם היה עשיר נותן לה לפי עשרו, כדי שתצא בו לבית אביה או לבית האבל או לבית המשתה, לפי שכל אשה יש לה לצאת ולילך לבית אביה לבקרו, ולבית האבל ולבית המשתה לגמול חסד לרעותיה ולקרובותיה כדי שיבואו הם לה, שאינה בבית הסוהר עד שלא תצא ולא תבא, אבל גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאת תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה... שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית ביתה. שכך כתוב: כל כבודה בת מלך פנימה, עכ"ל. הרי שבאקראי חייב הבעל להרשותה לבקר אצל רעותיה.

חובת הרופאה לרפאות כאשר אין רופא אחר בעיר זולתה

שאלה כאמור רופאה שאין סיפק במשכורתה לשכור עוזרת ובעלה זקוק לעזרתה, אל תעזוב את ביתה לבקר חולה. מהי הלכה כאשר אין רופא אחר בעיר, וחולה שאין בה סכנה זקוקה לעזרתה, האם תצא לרפאותה?

תשובה חייבת היא לרפאות את החולה מאחר וגם בעלה חייב במצוה זו. במה דברים אמורים כאשר בעלה יודע מהחולה שבזה נתחייב לעסוק בריפויה, משא"כ אם בעלה לא יודע מהחולה אל תעזוב את ביתה, מאחר שהבעל לא נתחייב במצות ריפוי, ממילא חייבת הרופאה למלאת את שיעבודיה לבעלה. והדבר דומה לפועל המושכר לבעל הבית ורואה אבידה מרחוק שאינו רשאי לעזוב מלאכת מעבידו ולעסוק בהשבת אבידה, כיון שהזמן שלו מושכר ואינו בידו.

וכן רופא המושכר לקופת חולים, ונמצא במרפאה ואין חולים, אולם מחובתו להמתין שם שעות מספר, ונודע לו על חולה, שאינו מסוכן, הזקוק לעזרה, אינו רשאי לעזוב את משמרתו כדי להגיש עזרה לחולה, מאחר שבשעות אלו הוא משועבד לחברי הקופה. ואין לקיים מצוה על חשבון אחרים, או בזמן השייך להם, פרט לחולה שיש בו סכנה. אולם לו יצוייר שהחברים בקופה יודעים מהחולה, הרי שגם הם נתחייבו בריפויו ומחובתם לדאוג לו לרופא, לכן חייב הרופא המושכר להם להגיש לו עזרה. וכן בענייננו, אם הבעל יודע מהחולה, ואין רופא אחר במקום, חייב הבעל להרשות לאשתו הרופאה להגיש עזרה לחולה.

 

שאלה כיצד תנהג רופאה היודעת שבעזבה את הבית לבקר חולה, יופר שלום הבית בינה לבין בעלה. וזאת כאשר התנגדות הבעל אינה כדין, היות ואין רופא אחר במקום?

תשובה כתוב בתורה לא תעמוד על דם רעך (ויקרא יט). וכתב הרמב"ם (פ"א מהלכות רוצח הלכה יד) כל היכול להציל ולא הציל עובר על 'לא תעמוד על דם רעך'. וכתב החפץ חיים (רכילות כלל ט' בבאר מים חיים) שהכוונה ב"לא תעמוד על דם רעך" היא שנציל אותו מכל מיני צער ולא רק מהמות, וכן נאמר בקדושין (דף ח ע"ב) היה כלב רץ אחריה... חייב כל אדם להציל אותה מדאורייתא. וכתב המאירי שהמתעלם ואינו מצילה עובר על "לא תעמוד על דם רעך", למרות שמן הסתם אין בזה סכנת מות. לפי זה רופא המתעלם מחולה אף אם אין בו סכנה עובר על "לא תעמוד על דם רעך". ואין רשות לעבור על לאו אפילו אם יופר שלום הבית, והדבר דומה לבעל הדורש מאשתו שתספר לו לשון הרע, באיסור, או תאכילו מאכלות אסורות, שאין לה להשמע לו ואפילו במחיר שלום בית. ונאמן השי"ת לשלם שכר טוב ליראיו.

אולם לדברי החכמת שלמה (בהגהותיו לחו"מ סימן תכו) הסובר דמאחר ויסוד מצות ריפוי חולים היא משום "השבת אבידה" ונכלל במה שכתבה תורה "והשבותו לו" (דברים כ"ב ב') לרבות השבת גופו. וכמבואר בסנהדרין (דף עג ע"א), לכן כל הפטור ממצות השבת אבידה כגון זקן ואינו לפי כבודו וכדומה, פטור ממצות ריפוי ואינו עובר על לא תעמוד על דם רעך.

לאור דבריו קיים מקרה שהרופאה תהיה פטורה מלבקר את החולה אף כשאין רופא אחר. וזאת כאשר שלום ביתה חשוב לה מאד, ואף אילו חלתה היא עצמה לא היתה מפירה את שלום ביתה למען רפואתה, כך אינה חייבת להפר שלום ביתה למען רפואת חברתה, כדין השבת אבידה "שכל שבשלו מחזיר, בשל חברו נמי מחזיר" וכל שבשלו לא היה מחזיר פטור מלהחזיר גם בשל חברו כמבואר בב"מ (דף ל ע"ב). וכן שנינו שם: כל שהיתה מלאכתו מרובה משל חברו, מתעלם. וכן יתכן בענייננו כאשר שלום ביתה יקר לה מצערה. אולם אם לרפואת עצמה היתה דוחה את שלום ביתה, חייבת גם לדחות את שלום ביתה למען רפואת חברתה כאשר אין רופא אחר. ואף על פי שהפוסקים חולקים על דברי החכמת שלמה, הני מילי לגבי הצלת השני מסכנת נפשות, אבל כאשר השני אינו במצב של פיקוח נפש, מודים לדבריו.