קורבנות

שלום וברכה

הרמב"ם במורה הנבוכים כתב שטעם הקרבנות היה רק מפני שאותו דור כבר התרגל להקריב קרבנות לעבודה זרה, ולא היה ניתן לנתק אותם מההרגל, לכן ניתן להם תחליף כשר להקריב לשם ה´.

אולם הרמב"ן הקשה על הסבר זה הרבה קושיות, לפי טעם זה לא היה הקורבן מכונה ´אשה ריח ניחוח לה´. ולפי זה לא מובן טעם הקרבנות שהקריב אדם הראשון ביום שנברא, והקרבנות שהקריב נח ובניו אחרי המבול בעולם נטול אלילים. וגם תמוה לפי זה לא היתה התורה מאריכה כל כך בפרטי פרטים בהלכות קרבנות בצורה שאין דומה לה ביתר המצוות.

ולכן כותב הרמב"ן הסבר אחר:

"ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעיים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו וקרבן התמיד, בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה".

"ועל דרך האמת [תורת הקבלה] יש בקרבנות סוד נעלם, תכנס בו ממה שאמרו רבותינו בספרי (פנחס קמג) ובסוף מנחות (קי), אמר שמעון בן עזאי בא וראה מה כתיב בפ´ הקרבנות שלא נאמר בהם לא אל ולא אלהיך ולא אלהים ולא שדי ולא צבאות אלא יו"ד ה"א שם המיוחד, שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק ושמא תאמר לאכילה הוא צריך, תלמוד לומר אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה (תהלים נ יב), לא אמרתי לכם זבחו אלא כדי שיאמר ויעשה רצוני".

וקצת השגה בטעם המצוה יש ללמוד מדברי הגאון רבי מאיר שמחה זצ"ל בספרו משך חכמה וזה לשונו:

"הקדמונים נחלקו בטעם הקרבנות, המורה (ח"ג פ´ לב) אמר כי הוא להרחיק לב האדם מע"ז, והרמב"ן (פסוק ט) וסייעתו אמרו כי הוא לקרב כל הכוחות העולמות, והוא ענין עלעקטרי [כוח חשמל] רוחני, אשר בפעולות הכהן, יעשה גבוהות בעולמות שונים כידוע, ואולי יש להכריע, כי קרבנות שהקריבו עם ישראל בבמות לפני שנבנה המקדש בירושלים, הם רק להרחיק ע"ז מלבבות עמו ישראל, ולכן ציווה כי יקטירו לשם שמים, ולא כן קרבנות בהמ"ק המה ודאי לקרב העולמות ולחבר דודים".

ואף הרמב"ם עצמו לא סבר שהטעם שכתב במורה הנבוכים הוא טעם הקרבנות, ולא כתב אותו שם אלא להורות את הנבוכים. אבל את האמת הוא כתב בספרו היד החזקה (בהלכות מעילה):

"ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה, ולידע סוף ענינם כפי כוחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה´ פן יפרוץ בו, ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול, בוא וראה כמה החמירה תורה במעילה, ומה אם עצים ואבנים ועפר ואפר כיון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד נתקדשו, וכל הנוהג בהן מנהג חול מעל בה, ואפילו היה שוגג צריך כפרה, קל וחומר למצוה שחקק לנו הקב"ה שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן ולא יחפה דברים אשר לא כן על השם, ולא יחשוב בהן מחשבתו כדברי החול, ...החוקים הן המצוות שאין טעמם ידוע, אמרו חכמים חוקים חקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן, ויצרו של אדם נוקפו בהם, ואומות העולם משיבים עליהם, כגון איסור בשר חזיר, ובשר בחלב, ועגלה ערופה, ופרה אדומה, ושעיר המשתלח, וכמה היה דוד המלך מצטער מן המינים ומן העכו"ם שהיו משיבים על החוקים, וכל זמן שהיו רודפים אותו בתשובות השקר שעורכים לפי קוצר דעת האדם, היה מוסיף דביקות בתורה, שנאמר טפלו עלי שקר זדים אני בכל לב אצור פקודיך, ונאמר שם בענין, כל מצותיך אמונה שקר רדפוני עזרני, וכל הקרבנות כולם מכלל החוקים הם, אמרו חכמים, שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד, שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא, והקדימה תורה ציווי על החוקים שנאמר ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם".

בהצלחה - מנשה ישראל