אמונה/בחירה סבל

שלום שמי בתאל ורציתי לשאול בעניין שמאוד מטריד אותי ואני לא רגועה בגללו. התחתנתי לפני בערך 5 חודשים .חודשיים הייתי נשואה וכעת 3 חודשים פרודה מחכה בכיליון עניים לגט המיוחל. אני בת 19 וחצי למדתי בבית יעקב הציעו לי את השידוך הראשון שלי ונפגשתי איתו הבחור יש מידות טובות ויראת שמיים ופשטות שמאוד התאימה לי בפגישות הראשונות . מה שהיה חסר ובגדול היה הרגש לא נהניתי לשהות במחיצתו,הוא לא עניין אותי,והייתי מחכה שהפגישות איתו ייגמרו.מצד אחד שואלים :אז איך המשכת?למה לא עצרת?! אז אותי חינכו בסמינר שלא צריך להיות אפילו לא טיפת רגש ´העיקר שיש לו מידות טובות ויראת שמיים.ובנוסף לכך גם פניתי למחנכת שלי שביטלה את כל חששותיי ואמרה שזה בסדר והפנתה אותי גם לרבנית שמרצה בעינינים אלה וגם הרבנית הסתה אותי כשהיא אומרת שהעיקר שיש לו מידות טובות ויראת שמיים אהבה תבוא אחרי חתונה. למרות שהרגשתי הרעה לא השתפרה המשכתי להאמין שהכול לטובה ובע´ה אחרי חתונה אראה עד כמה היה שווה הסבל שלפני החתונה. התחתנתי כמעט בכח,אחרי החתונה היה לי מאוד קשה ולא הבנתי למה הייתי בוכה הרבה ומתחננת לד" שאקשר אליו נתתי לו קניתי דיברתי בתקווה שזה יביא אהבה עשיתי כל מה שיכולתי אך מיום ליום המצב נהיה יותר ויותר גרוע פתאום גיליתי שהבנ´א פחות ממני ברמה השיכלית בפערים לא רגילים ש´בינה יתירה ניתנה לאישה´ מיום ליום ניגעלתי ממנו ולא הייתי מסוגלת לבא איתו במגע כל יום רגע איתו היה בשבילי סבל שאף אחד לא יכול לתאר לעצמו .והוא מצידו עשה את כל המאמצים להיות בעל אוהב מבין נותן מפרגן וכו... אך מצידי קרה את ההפך ככל שהימים עברו אחרי חודשיים של סבל כבר לא הייתי מסוגלת פשוט נסלדתי מהבנ´א הזה והתייעצתי עם המדריכת כלות שלי והמחנכת ופסיכולוגית והם יעצו לי לצאת מהבית לתקופה מסוימת. כשיצאתי כבר לא הייתי מסוגלת לחזור אפילו לא לרגע אחד במשך חודשיים שהיינו פרודים דיברתי עם הרבה רבנים וכשהם שמעו באיזו צורה התחתנתי הם נבהלו והאשימו את הנחנכות שלי אך בגלל שהייתי כבר אחרי חתונה אף אחד לא העיז לאמר לי להתגרש. דיברתי עם הרב אהרון זכאי והוא אמר לי לחזור לשבוע ניסיון ולראות אוליי יקרב נס הסכמתי עם כל הקושי שבדבר לנסות רק כי האמנתי שאם זה שלי יכולים לקרות ניסים כי מבחינה הגיונית אין שום צורך בניסיון חוזר כי הגעתי כבר למצב שאני נסלדת מהפרצוף של הבחור. הגעתי לשבוע ניסיון התאמצתי לדבר ולהסביר שאני באמת לא אשמה פשוט הייתי ילדה עם אמונה תמימה ששמעה לאלו שהדריכו אותה ומסתבר שהכול היה טעות... לא ישנתי כל הלילה הראשון רק בכיתי עג שכבר לא הייתי מסוגלת ואמרתי לא שאני הולכת וזה נגמר מצידי.. אני מתחננת שתתיחסו לשאלה הזאת ברצינות ובכובד ראש: איך אני יכולה לדעת אם נדרשת ממני מסירות נפש שנקראת סבל ממושך בלי זמן מוגבל אוו שכפי שאני מבינה שאלוקים לא רוצה שבנ´א יסבול לכן הוא נותן לו זכות בחירה ולכן יש גם אפשרות מהתורה להתגרש????ולהאמין שכל מה שעבר זה תיקון שהיה צריך לעבור והנה זה נגמר.