עונש מוזר

שלום וברכה

יבום - זוהי מצוה מן התורה שאם ח"ו נפטר יהודי ללא שהשאיר אחריו זרע של קיימא, על אחי הנפטר לעשות מעשה חסד ולקחת לאשה את אשת אחיו המת, ובכך הוא כביכול מקים לאחיו שם בישראל בכך שהוא בנה את ביתו עם אלמנת הנפטר.

חליצה - באם האח לא רוצה לעשות את המוטל עליו, על האלמנה לבוא לפני בית הדין, ולעורר את האבילות על הנפטר מחדש, עקב כך שאין מי שיקים לנפטר שם בישראל. לכן היא חולצת את הנעל מרגלו של האח שלא רצה לייבם אותה והיא מצביעה בכך שראוי לחדש את האבל על הנפטר, דבר המתבטא בחליצת נעליים כמו אבל.

בנוסף לכך, מצוות התורה, שהאלמנה תירק כלפי האח שלא רצה לייבם אותה, ובכך היא מבטאת את הרגש הבוז שיש לכל הקהילה ממעשהו של אותו אח אגואיסט שלא רצה לעשות מעשה חסד כלפי אחיו שלא זכה להשאיר זכר בישראל. וכל הנוכחים שם מצטרפים לביטוי זה בכך שהם קוראים כלפיו ´חלוץ הנעל´, "ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל", כך מסיימת התורה את פרשת היבום והחליצה.

אין צורך שיהיו קהל נוכחים שם, ועל הרוב ברבנות ישראל עושים זאת במעמד של עשרה אנשים בלבד, חמשה חברי בית הדין ועוד שני עדים, ושלשה נוכחים. על פי ההלכה יש לפרסם את העניין שנערך מעמד חליצה, אבל אין שום עניין הלכתי להיות נוכח שם.

כל עוד לא נערך יבום או חליצה, האלמנה אסורה להינשא לגבר אחר. היא עדיין נחשבת לזקוקה ולקשורה למשפחת הנפטר. ובאם הם יעשו איתה מעשה החסד לקחת אותה לאשה היא תקים לבעלה הנפטר שם בישראל. 

במאות השנים האחרונים נהגו בקהילות האשכנזים לא לתת אפשרות ליבום, ובכל מקרה עורכים את החליצה, הדבר תוקן מכמה טעמים, כשהטעם העיקרי הוא שאת היבום יש לקיים לשם מצוה בלבד, מאחר וסוף סוף מדובר בנישואין עם גיסה  - דבר האסור בדרך כלל מדיני העריות, ורק לשם קיום מצוות היבום הותר איסור העריות, ולכן נדרשת מהמייבם כוונה טהורה לשם מצוה. עקב כך כשחששו שיתכן והמייבם לא יתכוון 100% לשם מצוה תקנו שבכל מצב יקיימו רק מעמד של חליצה.

קהילות הספרדים, יכולים עוד היום להעדיף את מצוות היבום, ורק במקרה של אי רצון לייבם יעשו את החליצה.

על פי הקבלה, יש במעשה החליצה עצמה תיקון עצום לנשמת הנפטר. לפי המבואר בספר הזוהר ובספרי המקובלים הראשונים כל איש מטיל רוח מסויים באשתו בעת קיום יחסי האישות הראשונים. רוח זה מקשקשת במעי האשה, ואם היא נשארת אלמנה ללא בנים הרוח הזה עלול להזיק לגבר שישא את האלמנה לאשה בזיווג שני.

מעמד החליצה, הסרת הנעל מאחי הנפטר, זריקת הנעל, והיריקה, מוצאים ומבטלים את הקשר שיש בין נשמת הנפטר לבין אשתו האלמנה, ומכינים את האשה לקראת החיים החדשים שלה עם הבעל שהיא תינשא אליו אחר כך.

הוי אומר, מעשה החליצה, מהוה כקריאת תיגר כלפי אחי הנפטר שאינו מקיים את מצוות היבום. מאידך, כל פעולה מפעולות מעשה החליצה מסירים הפרעות מדרכה החדשה של האלמנה אחרי הטרגדיה שקרתה לה. אין כאן שום השפלה לאשה, אדרבא, קריאת התיגר היא כלפי הגיס שאינו חפץ לייבם, והנוכחים שם אף הם מצטרפים לחזק את האלמנה בטענתה כלפי הגיס, וכנ"ל.

הייתי נוכח במעמדים של חליצה, ואי אפשר לתאר את האוירה הרצינית והרגש שיש במעמד כזה, כל הפעולות מתבצעות ברגישות הכי גבוהה, ואם נוזלים דמעות מהצדדדים במעמד זה הוא רק עקב הזכרונות הכואבים מהפצע שעדיין לא הגליד ממות הנפטר - הבעל, נשוא הדיון של מעמד החליצה.

לא מרבים בקריאת מוזמנים למעמד כזה, לילדים אין מקום שם, ובאם יש שם ילד הוא נשלח לחוץ. כמו כן מזהירים הדיינים באזהרות חמורות שאף אחד לא יהין לצלם או להקליט את המעמד, עקב הרגישות לעניין.

ההתרגשות הגבוהה גורמת לפעמים לקושי מסויים בביצוע פעולות פשוטות, ולשם כך מפסיקים את החליצה בהפסקות יזומות בכדי לתת רווח בין פעולה לפעולה, ולאזור כח ואומץ נפשי לקראת ההמשך. בכל המעמד דמותו של הנפטר כאילו מרחפה באולם בית הדין, דבר הגורם לרגשות גואים והולכים.

דומני, שבשעתו לפני כשנתיים בעת ביצוע החליצה המדוברת, היה למראה עיני הסרט המדובר כיום, ונזדעזעתי על החוצפה לצלם את המעמד הרגשי הזה, ולפרסם אותו בחוץ. שמעתי אז שהרבנים הסתייגו וגינו מאוד את מעשה ההסרטה שנעשה שלא על דעתם, ולא על דעת הצדדים. המסריט הינו אדם חסר אחריות ונטול רגש אנושי, ברור שאילו זה היה קשור אל משפחתו הוא היה מבין לנכון עד כמה מעשה פרסום כזה הוא מעשה חסר אנושיות.

גם נוכחות הילדים במעמד, וחוסר הרצינות מצד חלק מהנוכחים הפריעו לי בשעתו - כמו לרבים אחרים - מאוד מאוד, ושמעתי אכן מרבנים גדולים בשעתו שנעשה כאן מעשה חסר אחריות. ועוון שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו.

עם זאת, היתה במהלך החליצה הזאת, הפסקה יזומה של המעמד, שהוכרז על ידי הדיינים, עקב הקושי לבצע פרט מסויים מהחליצה. האלמנה היתה זקוקה לנשימה ארוכה, וכך אכן נעשה. לאחר התפזרות הנוכחים הרבים, דבר שהיה ראוי לעשות מההתחלה, סיימה האלמנה בחפץ לב את מצוות התורה.

החליצה, בדרך כלל, לא נערכת במעמד אנשים רבים כל כך, כאמור ברבנות עושים זאת כמעשים בכל יום בנוכחות של אנשים ספורים בלבד. ומקפידים מאוד ברגשות אלמנה שלא להביא אותה לידי מבוכה, ובפרט לנוכח אזהרת התורה פעמים רבות על החוב להרנין לב אלמנה ולא להביא אותה למצב של אי נוחות ועינוי נפש.

מצוות אלו של יבום וחליצה באו מפורש בתורה שבכתב בצורה הברורה ביותר, הבורות של הציבור החושב מעשה זה כמנהג וטקס שנבדה על ידי מי שהוא בד בבד עם הרעיון המטורף לעשות תוכנית לעג בטלויזיה הישראלית על מצווה מפורשת בתורה מעורר מחשבות נוגות מאוד על התגשמות נבואת הנביאים על בירור גדול שעתיד להיות בבית ישראל לפני בוא המשיח, בו יבוררו אלו השייכים, ואלו הלא משוייכים.

ואני מעתיק כאן את הפרשה בתורה המצווה על היבום ועל החליצה בספר דברים פרק כה:

מצוות יבום

כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ:

וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל:

מצוות חליצה
וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי:

וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו וְעָמַד וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ:

וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו:

וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל: 

בהצלחה - מנשה ישראל