סתירות בתורה?

שלום רב,

קודם כל, מצד הרציונאל איננו חייבים ליישב כל מה שנראה לנו היום כמו "סתירות בתורה". וזו אחת הטענות החזקות ביותר נגד ביקורת המקרא: הכל כתוב באותה תורה בדיוק, הנלמדת מתוך ציווי הכתוב מזה אלפי שנים (דברים ו, ז: "ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך"). לא יתכן מקום לטעות כה פשוטה וזועקת בטקסט שהוא כל כך כרונולוגי ונלמד. שום כותב לא היה יכול לטעות בכתיבת "סתירות" פשוטות למראה, שכל קורא יבחין בהן מיד - ומה נאמר ומה נוסיף כאשר התורה עצמה נטענת להיכתב ולהנתן במעמד הר-סיני בפני כל עם ישראל מפי בורא עולם. ברור שכותב התורה ידע והבין את מה שהוא כותב.
אי אפשר להגיד שמשהו נסתר מעיני הכותב (תורת א-לוהים ביד משה), כי התורה כולה היא מיקשה אחת, ספר אחד, שכל מילה וכל אות בה נכתבו מתוך כוונה רבה עבור עם שלם.

ומסיבה זו - כאשר אנו נתקלים ב"סתירה" בתורה (שלפעמים נמצאת באותו פרק ממש), פשוט הדבר שהכותב ראה את הטקסט וידע בדיוק מה הוא כותב. אם קורא בן ימינו מסוגל להבחין ב"סתירה" בטקסט התורני, פשוט הדבר שכותב התורה הבחין בדבר.
מובן וידוע לנו שהבורא לא טעה ח"ו בכתיבת התורה, ועוד שאפילו אדם בשר ודם לא היה טועה בסתירות כל כך פשוטות וקרובות זו לזו.
ומכאן ההוכחה שכל "הסתירות" שאנו רואים היום, נוצרו רק בדורות מאוחרים, ובעבר היתה התורה מובנת ופשוטה לכל קורא. ה"סתירות" נוצרו מחוסר ההבנה שלנו, ולא נובעים מהתורה עצמה.
ידוע שעולם המושגים שלנו השתנה מאז מתן תורה, כמו גם הרבה מאוד מילים בשפה העברית, צורת הכתיבה, הדיקדוק, התרבות, הביטויים והשמות, ואפילו התיאור ההיסטורי. ומסיבהו זו, קל מאוד לאדם בן ימינו לטעות בהבנת התורה, ללא קריאת המסורה שהסבירה ופירשה אותה לאורך אלפי שנים.

כדי לפתור כל "סתירה" בתורה, עליך ללכת לפרשנות היהודית המסורתית מדורי דורות, שביארה את התורה בדורות מאוחרים. קרא את פירוש רש"י על אותם פסוקים, את פירוש הרמב"ן, המלבי"ם או האבן עזרא. לכל השאלות יש תשובות, כי רבנים חשובים טרחו במהלך הדורות לבאר את הפסוקים שהפכו בלתי-ברורים מתוך חוסר הבנה.

* * *

האם קיימת סתירה בין פרק א´ ופרק ב´ בספר בראשית?

הקדמה קצרה:
רבותינו לימדונו שהפרק הראשון בבראשית נאמר על כלל הבריאה, ואילו הפרק השני פירט את המעשים שנעשו בבריאה. כך כותב רש"י על הפסוק: "ויברא ה´ א-לוהים (בפרק א) זהו כלל סתם בריאתו וסתם מעשיו (כאשר בפרק ב) חזר ופירש - ויפל ה´ א-לוהים תרדמה".
הפרק הראשון מספר על בריאת השמים והארץ באופן כללי, כאשר כל העולם נברא בסופו של דבר עבור האדם. הפרקים הבאים מספרים באופן פרטני על בריאת האדם ומעשיו בעולם. באופן אירוני מאין כמוהו - מודים מבקרי מקרא שהפסוק הראשון בבראשית "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" הוא תיאור כללי שבא לפני פירוט סדר בריאת השמים והארץ בפרק הראשון בבראשית, ובאותה נשימה אינם מבחינים שהפרק הראשון נועד לתאר באופן כללי את סדר הבריאה, ופרק ב´ את בריאת האדם ומעשיו עד שנשלח. לכן פרק ב´ הוא הרחבה של פרק א´ (פרק א´ מספר בקצרה על בריאת העולם והאדם ופרק ב´ מספר את סיפור בריאת האדם לפרטים). עליך להבין שכיום זה לא מובן כל כך, אך כשניתנה התורה הדברים היו מובנים.

אנו ננסה להראות מפשט המקרא שאין סתירה בין הפסוקים, ומספיק לדקדק במילים המדוייקות של התורה כדי להבין זאת.

לגבי הצמחים: רש"י מסביר שהצמחים נבראו ביום השלישי, אך עדיין היו נבטים שלא צמחו עד היום השישי. ובאמת מי ששם לב לפסוקים המדוייקים, יראה בפסוק ו´ שנאמר: "ואד יעלה מן הארץ והישקה את כל פני האדמה" ומיד לאחר בריאת האדם נאמר שא-לוהים הצמיח כל עץ (ולא "ברא", כי דבר זה נעשה ביום השלישי) בפסוק ט´: "ויצמח ה´ א-לוהים מן האדמה כל עץ נחמד..."

מצד שני, יתכן מאוד שהעצים שנבראו בפרק ב´ - נוצרו רק בתוך גן-עדן ועבור גן-עדן. ואכן הפסוקים מדברים על יצירת העצים והצמחים בתוך הגן, ולא מדברים על בריאת הצמחים והעצים בכל העולם. שים לב למילים המדוייקות בפרק ב´ פסוק ה´: "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח... ואדם אין לעבוד את האדמה". פסוק זה בפירוש מדבר על המצב בגן-עדן, החלק המובחר בעולם, ולא על כל העולם כולו.
שימו לב שהפסוק גם לא מדבר בכלל על בריאת כל סוגי העצים והצמחים (ולכן לא משתמש בביטוי "למיניהו" כפי שנאמר בפרק א´), אלא מתאר באופן כללי רק סוגים מסויימים של עצים וצמחים מיוחדים שגודלים בגן ("שיח השדה... עשב השדה" בלבד! ולא כל מיני העצים והצמחים בעולם).
האדם נברא דווקא בגן-עדן לעבוד את האדמה, כי הגן היה המקום המובחר מכולם, ובו עדיין לא צמח דבר, כדי ללמדנו שהאדם מתקן את העולם במעשיו.
בפסוק ח-ט נאמר "ויטע א-לוהים גן בעדן מקדם, וישם שם את האדם אשר יצר, ויצמח ה´ א-לוהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל, ועץ החיים בתוך הגן, ועץ הדעת טוב ורע". כל הפסוק הזה מדבר על העצים הטובים ביותר שנבראו בתוך גן העדן - עצים יפים למראה ועם פירות הטובים למאכל אדם, מה שאומר שכל הצמחים והעצים האחרים (גם אלו שאינם יפים או בעלי פרי אכיל) אכן כבר נבראו בעולם ביום השלישי בעולם שמחוץ לגן.
נראה שהפרק מדבר על הבריאה המיוחדת בתוך גן עדן, ולכן נאמר שא-לוהים המטיר מים על האדמה ונטע את הגן המיוחד (פסוק ח´): "ויטע ה´ א-לוהים גן בעדן מקדם". לאחר יצירת האדם לא מתואר יצירת כל העצים והצמחים, אלא רק עצים וצמחים טובים וראויים למאכל בתוך הגן (פסוקים ט-י) - "...כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל, ועץ החיים בתוך הגן... ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן".
ולאחר מכן נאמר (טו): "ויקח ה´ א-לוהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעובדה ולשמרה". פסוק זה מלמד אותנו שעצים וצמחים נבחרים נבראו במיוחד בשביל הגן, שבו יחייה האדם. פסוק טו´ שעכשיו קראנו מהווה למעשה השלמה של פסוק ה´ הקודם בפרק: "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח... ואדם אין לעבוד את האדמה". הפרק מתחיל בתיאור הארץ המיועדת לגן - בתוכה לא צומחים עדיין עצים וצמחים, וממשיך לאחר מכן בתיאור הצמחים והעצים שנבראו בגן עבור האדם.
הפסוקים הבאים (לאחר פסוק טו) גם מלמדים אותנו שכל העצים שנבראו עד כה - נבראו בגן עבור האדם, והיו בתוך הגן, כפי שהכתוב אומר לאדם מיד בהמשך (פסוקים טז-יז): "ויצו ה´ א-לוהים על האדם לאמור, מכל עץ הגן אכול תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו". פסוק זה הוא חזרה מדוייקת של הפסוק המדבר על בריאת העצים והצמחים בפסוקים ח-ט: "ויטע א-לוהים גן בעדן מקדם... ויצמח ה´ א-לוהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל, ועץ החיים בתוך הגן, ועץ הדעת טוב ורע". מתוך הציווי שבו נצטווה האדם אנו שוב למדים שכל העצים והצמחים שנבראו בפרק ב´, נבראו עבור הגן ובתוך הגן.
והראיה האחרונה לפירוש זה, הוא עצם גירוש האדם מגן-עדן, שמביא אותו לעולם החיצוני, שגם בו יש עצים וחיות, אלא שמעתה צריך האדם לעמול כדי לאכול ("בזעת אפיך תאכל לחם"). כמו כן מאז חטא האדם הראשון נוצר עוד דבר חדש בעולם החיצוני בעקבות החטא - קוצים ודרדרים המקשים את איסוף התבואה ואכילת הפרי. זו עוד ראיה לכך שהבריאה המתוארת בפרק ב´, מתארת בריאה של עצים וצמחי-שדה המיועדים לאדם בתוך הגן.

לגבי החיות: רש"י מסביר שהאיזכור של בריאת החיות בפרק ב´ לא מדבר על הזמן הכרונולוגי שבו נבראו החיות, אלא רק חוזר להזכיר שהם נבראו בידי הא-לוהים (וזאת ביום השישי, כפי שכבר נאמר בפרק א´), אלא שכעת החיות נכנסו לגן-עדן כדי שהאדם יקרא להם בשמות.

מצד שני, יתכן שהמצב הוא כמו עם הצמחים, ואפשר לומר מפשט הכתובים שא-לוהים יצר שוב חיות מכל מין בתוך הגן, ללא קשר לחיות שכבר נבראו בעולם החיצוני ביום החמישי והשישי.
פסוק יט´ מלמד: "ויצר ה´ א-לוהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים, ויבא אל האדם" - הפסוק מזכיר שוב את היצירה מהאדמה, שמקביל לפסוק הקודם על יצירת הצמחים עבור הגן (פסוקים ו´, ח´, ט´): "ואד יעלה מן הארץ והישקה את כל פני האדמה... ויטע ה´ א-לוהים גן בעדן מקדם... ויצמח ה´ א-לוהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן...". אם האדמה המדוברת היא אכן אדמת הגן (לפי כל הראיות לעיל), אז מובן שא-לוהים יצר שוב חיות בתוך הגן, כפי שהוא יצר שוב עצים וצמחים טובים לאדם בתוך הגן.
ועוד ראיה שהחיות נבראו מחדש בתוך הגן, היא עצם העובדה שהפסוק לא תיאר את כלל המינים (לא הזכיר "למיניהו", לא הזכיר את רמש השדה, התנינים, השרצים ועוד). הפסוק הזכיר את יצירת החיות באופן כללי בלבד, כדבר שאמור להיות ידוע ומוכר לקורא מהפרק הראשון!
שימו לב לפסוק המדוייק (יט´) - "ויצר ה´ א-לוהים... כל חית השדה ואת כל עוף השמים" - לכאורה הפסוק מדבר על החיות והעופות באופן כללי וקצר מאוד-מאוד, כי הן כבר מוכרות לקורא מהפרק הקודם, ולא צריכות תיאור או פירוט נוסף. פרק א´ הוא הפרק היחיד שמתאר בפירוט ולפי סדר את בריאת כל סוגי החיות למיניהם בכל ששת ימי בראשית. מפשט התורה אפשר לומר שכל פרק ב´ רק מתאר בריאה של חיות נבחרות בתוך אדמת הגן, בדיוק כמו הבריאה של העצים והצמחים בתוך הגן. המטרה של החיות נועדה להראות לאדם (ולכל בני-האדם עד ימינו) שהאישה היא חלק ממנו, והוא לא יוכל למצוא שלמות אמיתית בלעדיה.
וזו בעצם ראיה חינוכית נוספת לפירוש זה מתוך מבנה הפרק עצמו: הרי פרק ב´ מלמד אותנו שהחיות אשר נבראו מהאדמה הובאו לגן רק כדי שהאדם יקרא להם בשמות, ויבין בעצמו שאף אחד מהחיות אינה יכולה למלא את בדידותו. המטרה של בריאת החיות היתה מוסרית - כדי להוכיח לאדם, וגם לנו הקוראים, שהאישה היא חלק בלתי נפרד מהאדם, והוא זקוק לה. הגיוני להסיק שהחיות נבראו שוב בתוך הגן, ללא קשר לחיות שנבראו בעולם מחוץ לגן, כי מטרת בריאתם בגן היתה עבור האדם. פרק ב´ לא מתאר את יצירת בעלי החיים מצד עצמם (בצורה היסטורית, כמו בפרק א´), אלא רק בתוך אירוע פרטי ואישי של האדם, ומכאן יש לנו עוד ראיה לכך שפרק ב´ מתאר בריאה נוספת של חיות נבחרות בתוך הגן ביום השישי.

לפי הסבר זה, ניתן לראות שאין שום סתירה בין פרק א´ ופרק ב´ בספר בראשית:
1) פרק א´ מתאר באופן כללי את יצירת השמים והארץ, הים ואת כל בעלי החיים במים, בשמים ובארץ. מטרת הפרק היא ללמד אותנו שכל הדברים הקיימים נוצרו בידי הבורא, ללא יוצא מן הכלל, ושום דבר לא קיים מכח עצמו. לכן הפרק מתאר בצורה קצרה וכרונולוגית את יצירת המינים, ואת בני האדם (הזכר והנקבה), ללא התיאור המפורט של בריאתם בתוך גן-עדן וגירושם. פרק א´ רק מסביר את סדר הבריאה, ותוכנית הבריאה, בצורה ההיסטורית ביותר.
2) פרק ב´ מתאר את אותו מאורע חשוב של יצירת האדם והאשה, אך הפעם בצורה אישית ומפורטת יותר. פרק ב´ לא רק מלמד אותנו בצורה "היסטורית" שבני-האדם נבראו בידי הא-לוהים, אלא גם מלמד אותנו כיצד נבראו בני-האדם החל מהאדם הראשון, ומה היתה תוכנית הבריאה מאז ועד ימינו. הפרק מספר לנו שא-לוהים יצר את השמים והארץ עבור האדם, ולכן ברא ביום השישי גן מיוחד שבו ימצא האדם. בגן הזה יצר הא-לוהים את העצים הטובים ביותר לאדם, ואת הצמחים הטובים ביותר לאדם. מקום זה היה מובחר בכל העולם כולו, כי בו יגור האדם. לכן א-לוהים המטיר מים על האדמה הזאת, והפך את המקום לאיזור שופע מים, וברא בו עצים יפים למראה ופירות טובים למאכל. בגן לא היו צמחים רעילים או מסוכנים, לא קוצים ולא עשבים קשים. האדם הונח בתוך הגן, וכדי להוכיח לו ולכולנו שהאישה היא מיוחדת עבורו, והיא חלק ממנו, יצר ה´ חיות נבחרות מתוך אדמת הגן (סוגי החיות העיקריות, או כל סוגי החיות). כל זה התרחש ביום השישי. הגן היה ריק מחיות, וא-לוהים יצר חיות עבור האדם בגן, כפי שהוא יצר צמחים עבור האדם בגן. יש להניח שהחיות שנבראו לא היו מסוכנות לאדם, כמו העצים בגן שנבראו כולם טובים למראה וראויים למאכל אדם. כל סוגי החיות הנבחרות שנבראו מן האדמה הובאו לפני האדם, כדי שיקרא להם בשמות, ויראה שאף אחד מהן לא יכולה למלא את חסרונו - האישה, שרק היא חלק ממנו.

לפי הבנה זו של הדברים, סדר הבריאה היה כזה:
א-לוהים יצר את השמים והארץ -> א-לוהים יצר את כל החיות בעולם -> א-לוהים יצר האדם בגן -> א-לוהים יצר נחלים, עצים וצמחים עבור האדם בתוך הגן -> א-לוהים יצר חיות בתוך הגן והביא אותם לפני האדם -> א-לוהים יצר את האישה מהאדם -> האדם והאישה חטאו וגורשו מגן-עדן לעולם החיצוני בתוכו כבר נבראו חיות וצמחים מכל סוג, גם כאלו שאינם טובים לאדם (או הפכו לגרועים בגלל חטא האדם).

פירוש זה מסתמך על פשט הפסוקים של התורה, ולכן ניתן להבין את התורה גם בדרך זו.

בפרק זה ראינו שמי שמדקדק במילות התורה, יוכל למצוא תשובה לכל סתירה, וגם אם לא - הוא תמיד ימצא תשובה במסורת היהודית לדורותיה, שפירשה את התורה עבור בני כל דור ודור.

* * *

2) "עפ´י שמות ודברים עבד עברי ישוחרר בשנה השביעית לעבדותו ואילו לפי ספר ויקרא הוא ישוחרר בשנת היובל"
תשובה: אין סתירה בין הפסוקים. חז"ל הסבירו שהעבד יוצא בשנה השביעית לעבדותו (כלומר הוא עבד לשבע שנים). אך אם הגיע היובל לפני השנה השביעית, אז העבד יוצא גם בו לחופשי, אפילו אם הוא עבד רק שנה אחת עד היובל.
"היובל" הוא מושג כללי של חילוף עונות בעם ישראל - חמישים שנה, בדומה לשמיטה אותה מקיימים מידי שבע שנים. היובל הוא מושג כללי, ולכן הוא אינו קשור לעבדות באופן מיוחד (ראה ספר ויקרא, פרק כה, ח-יז). היובל פוטר מעוד דברים, ובין השאר גם מוציא עבדים לחופשי. אבל מצד העבד עצמו - הוא חייב לעבוד שבע שנים, כי זה הדין הקשור אליו אישית. רק אם "התמזל מזלו" וקרה שהיובל הגיע לפני השנה השביעית לעבדותו, אז הוא זוכה ויוצא לחופשי מוקדם יותר. וזה בדיוק מה שאומרת התורה.
 
 
3) "לפי בראשית ז" פס" ד" ארך המבול ארבעים יום ואילו לפי אותו פרק בפסוק כ´ד המבול ארך 150 יום".
תשובה: פשוט ומובן שהכותב לא טעה באותו פרק עצמו, אלא שאנחנו אחרי כל כך הרבה שנים מתקשים להבין את כוונת התורה המקורית. התשובה לשאלתך היא בכל זאת מאוד קלה ופשוטה, ומספיק לשים לב למילים המדוייקות של התורה כדי להבין זאת:
בפרק ז´ (פסוק ד) נאמר: "כי לימים עוד שיבעה, אנוכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה" - הפסוק אומר במפורש שבמשך 40 יום, א-לוהים "ימטיר" על הארץ מים. הפסוק לא מדבר על אורך ימי המבול שכיסה את האדמה, אלא רק על אורך הזמן שבו ירד הגשם על הארץ.
פסוק כד´ מלמד: "ויגברו המים על הארץ חמישים ומאת יום" - הפסוק לא אומר שא-לוהים "המטיר" גשם על הארץ במשך 150 יום, אלא שהמים התגברו על הארץ במשך 150 יום. בשלב זה התגברות המים לא נבעה בעיקרה מהגשם, כי הרי נאמר שא-לוהים המטיר את הגשם העיקרי רק במשך 40 יום, ומכאן שהתגברות המים נבעה בהמשך מהמעיינות ("מעיינות תהום רבה" כפי שנאמר בפסוק י´, ויתכן שהכוונה לתזוזת הלוחות הטקטוניים. גם פרק ח´ מתאר תזוזה של המים על הארץ עד שנראו ראשי ההרים והאדמה, מה שבאמת מקביל לתופעת הצונמאי).
יש עוד ראיה לכל זה בפסוק י´, בו נאמר: "...ומי המבול היו על הארץ... מעיינות תהום רבה, וארובות השמים נפתחו" - הפסוק מתאר שני גורמים למבול, מעיינות תהום רבה, והמטרת גשם חזק על הארץ. מכאן עוד ראיה לכך שפסוק כד´ לא מדבר על הגשם, אלא על מעיינות תהום רבה, שהמשיכו להציף את המים בעולם. וכך אנו אכן רואים גם בפרק ח´ (פסוקים ב-ג): "ויסכרו מעיינות תהום וארובות השמים ויכלא הגשם מן השמים, וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב, ויחסרו המים מקצה חמישים ומאת יום".
כפי שקל לראות, מספיק לקרוא את הפסוקים המדוייקים כפי שהם, כדי להבין שהמים נמשכו על הארץ 150 על ידי מעיינות התהום, לאחר שגשם החזק ביותר ירד במשך 40 יום.

4) "בסיפור תיבת נח , במקום אחד רשום שמכל בהמה טהורה ייקח נוח שבעה זוגות ובמקום אחר רק זוג אחד."
תשובה: כאן לדוגמה, מאוד קל לראות שה"סתירה" נובעת אך ורק מאי הבנה פשוטה של פרק ז´. בפסוקים ב´-ג´ נאמר: "מכל הבהמה הטהורה תיקח לך שבעה שיבעה, איש ואישתו, ומן הבהמה אשר לא טהורה הוא שנים, היא ואישתו. גם מעוף השמים שבעה, שבעה זכר ונקבה לחיות זרע על פני כל הארץ". פסוק זה מלמד שנוח צווה לקחת בעצמו לתיבה שבעה חיות מכל בעלי החיים הטהורים.
מובן שנח לא היה מסוגל לאסוף בעצמו כל כך הרבה סוגים של חיות, ולכן נאמר בפסוק ח´ שכל סוגי החיות הגיעו לתיבה מעצמם (פסוק ח-ט): "מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה, ומן העוף וכל אשר רומש על האדמה, שנים שנים באו אל נח אל התיבה, זכר ונקבה, כאשר ציווה א-לוהים את נח".
גם פסוק טו´ חוזר ומלמד אותנו שהחיות הגיעו מעצמן לתיבה: "ויבואו אל נח אל התיבה, שנים שנים מכל הבשר אשר בו רוח חיים, והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו, כאשר ציווה אותו א-לוהים, ויסגרו ה´ בעדו".
אנו רואים שאין שום סתירה בין הפסוקים. כל סוגי החיות, גם הטהורות וגם הטמאות, הגיעו מעצמן לתיבה, זכר ונקבה מכל מין, כדי שיתרבו לאחר המבול על הארץ.
כל מה שנשאר לנוח לעשות הוא את הציווי לקחת לתיבה גם שבע חיות ועופות טהורים (מלבד הזכר והנקבה שהגיעו מעצמם לתיבה), וזאת כדי להקריב אותם לאחר המבול (מובן מאליו שאם נח לא היה מביא שבעה חיות טהורות, אז הוא גם לא היה יכול להקריב שום חיה, כי הזכר והנקבה היו חשובים כדי להתרבות בעולם לאחר המבול). ואנו רואים שכותב התורה אומר בדיוק את זה, מיד לאחר המבול (פרק ח, פסוק כ´): "ויבן נוח מזבח לה´ ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח"!
אנו רואים שהפרקים כתובים בצורה מסודרת מאוד, ללא שום טעות או סתירה:
נוח הצטווה להביא לתיבה זכר ונקבה מכל המינים החיים בעולם, כדי שירבו לאחר המבול על פני האדמה - > עם זאת נוח גם הצטווה בפירוש להביא שבעה-שבעה מהחיות והעופות הטהורים כדי שיוכל להקריב אותם לאחר המבול מבלי שיכחדו -> זכר ונקבה מכל החיות בעולם מגיעות בעצמן אל התיבה נח, ובכך פוטרות את נוח מהקושי להביא זכר ונקבה מכל החיות לתיבה -> לאחר המבול נוח משחרר את כל בעלי החיים מהתיבה כדי שירבו בעולם (פרק ח, פסוקים יז-יט) -> ואז נוח באמת מקריב את החיות הטהורות (פרק ח, פסוק כ´), שלא יכחדו כמובן, כי נוח לקח מהחיות הטהורות שבע-שבע בדיוק כפי שהוא צווה (בלי קשר לזכרים והנקבות מהחיות הטמאות והטהורות שהגיעו מעצמן לתיבה כדי להתרבות לאחר המבול).

מספיק לקרוא את הפסוקים לפי סדר, לשים לב ה טב למילים, כדי לראות שהסתירות בתורה נובעות מחוסר הבנה פשוטה של הקורא הממוצע בימינו.

בברכה,
דניאל בלס.