שאול ודוד

שלום וברכה, ותודה על שאלתך.

 

ודאי שלא היתה פה קנאה וגם לא קטנוניות, שהרי שאול המלך היה עניו וצדיק עד מאוד. חשוב להבין כל מעשה בתוך הקשרו בכל שאר המעשים.

 

הרי המקרה שציינת - קדם לו מעשה מכריע וחמור יותר שהביא אליו. כי לאחר ששאול המלך חמל הצאן ומלך עמלק, ניבא לו שמואל הנביא (שמואל א, פרק טו):

"יען, מאסת את דבר ה', וימאסך ממלך. ויאמר שאול את שמואל: חטאתי, כי עברתי את פי ה' ואת דבריך, כי יראתי את העם ואשמע בקולם. ועתה, שא נא את חטאתי ושוב עמי ואשתחוה לה'. ויאמר שמואל אל שאול: לא אשוב עמך, כי מאסתה את דבר ה', וימאסך ה' מהיות מלך על ישראל. ויסוב שמואל ללכת, ויחזק בכנף מעילו, ויקרע. ויאמר אליו שמואל: קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום, ונתנה לרעך הטוב ממך. וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, כי לא אדם הוא להינחם... ולא יסף שמואל לראות את שאול עד יום מותו, כי התאבל שמואל אל שאול, וה' ניחם כי המליך את שאול על ישראל".

 

דוד המלך לא ייצג רק מלך חדש שיישא מעתה את הכתר, אלא הזכיר את חטאו של שאול אשר חייב את סוף בית מלכותו. בעקבות חטא זה נאמר בספר שמואל, כי רוח רעה נכנסה בשאול, והעבירה אותו על דעתו (פרק טז, יד):

"ורוח ה' סרה מעם שאול, וביעתתו רוח רעה מאת ה'. ויאמרו עבדי שאול אליו: הנה נא רוח א-להים רעה מבעתך".

מבאר המצודת דוד, מדוע נאמר בפסוק "רוח רעה מאת ה'"? זאת כדי ללמדנו ש"לא באה לו במקרה", אלא כך נענש ביד ה', שניטלה משאול הצדיק - דעתו הצלולה ובחירתו החופשית.

רוח רעה זו, גרמה לשאול לדיכאון וביעות (חרדות) שהעבירו אותו על דעתו. כך מבאר המצודת ציון: "ביעתתו - מלשון בעתה וחרדה".

 

אף על פי כן, אנו רואים שבפנימיותו אהב שאול המלך את דוד מאוד, כי הביע את אהבתו הטהורה והטבעית לדוד:

"ויבוא דוד אל שאול, ויעמוד לפניו. ויאהבהו מאוד, ויהי לו נושא כלים. וישלח שאול אל ישי לאמור: יעמד נא דוד לפני כי מצא חן בעיני".

 

לאחר שניצח דוד את גולית, וזכה לשבחים, אז נודע לשאול לראשונה כי דוד הוא הוא מי שעתיד לקחת ממנו ומבניו את המלוכה, בעוד שהוא יאבד את כתרו (גם לא ידע שאול אם דוד יקח ממנו את מלכותו עוד בחייו, ואולי פחד שדוד עתיד לבגוד בו ולהורגו כדי לקחת ממנו את כתרו).

פחד וצער כבדים אלו גרמו לכך ששוב התגברה הרוח הרעה על דעתו של שאול, ולקחה ממנו את צלילות דעתו: "ויהי ממחרת, ותצלח רוח אלהים רעה אל שאול, ויתנבא בתוך הבית" (פרק יח, ט). ומבאר רש"י: "ואשתטי נביא ושוטה מדברים דברי רמזים שאינם ניכרים", והמצודת ציון ביאר: "רצה לומר היה מדבר דברי שטות".

 

כפי שקל להבין, לא נבע המעשה מקנאה, אלא מתוך פחד מאובדן מלכותו והחטא הכבד שרבץ עליו. הצלחתו של דוד העידה שהוא עתיד לרשת אותו, כפי שניבא לו שמואל הנביא: "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום, ונתנה לרעך הטוב ממך".

הרוח הרעה לא גרמה לשנאה, כי אם לחרדה ופחד. כפי שנאמר: ""וביעתתו רוח רעה מאת ה'. ויאמרו עבדי שאול אליו: הנה נא רוח א-לוהים רעה מבעיתך". מכאן אנו למדים שפעולותיו של שאול נבעו רק מתוך פחד ובהלה.

 

אז ניסה שאול להרוג את דוד. אך לאחר נסיון זה חזר בו בפני בנו יהונתן, שאמר לו: "ולמה תחטא בדם נקי, להמית את דוד חינם. וישמע שאול בקול יהונתן, וישבע שאול: חי ה' אם יומת"! (פרק יט, ה).

לאחר מכן שוב נכנסה בשאול הרוח הרעה שהעבירה אותו על דעתו, ושוב ביקש להרוג את דוד: "ותהי רוח ה' רעה אל שאול, והוא בביתו יושב וחניתו בידו...", ושאול ניסה לפגוע בדוד.

מתוך רוח רעה זו ביקש שאול להכות אף את בנו: "ויען יהונתן אל שאול אביו, ויאמר אליו: למה יומת, מה עשה? ויטל שאול את החנית עליו להכותו" (פרק ח, יט).

 

לאחר מרדפים רבים, תפס דוד את שאול המלך בעת שנח במערה, וגזר את כנף מעילו בשנתו. וכאשר התעורר שאול - הראה לו דוד כיצד הוא חמל על חייו. אז חזרה אל שאול צלילות דעתו לשעה, והוא התחרט מאוד על מעשיו (פרק כד, טז):

"ויאמר שאול: הקולך זה בני דוד? וישא שאול קולו ויבך (יבכה). ויאמר אל דוד: צדיק אתה ממני, כי אתה גמלתני הטובה, ואני גמלתיך הרעה. ואתה הגדת היום את אשר עשית איתי טובה, את אשר סיגרני ה' בידך ולא הרגתני. וכי ימצא איש את איבו ושילחו בדרך טובה, וה' ישלמך טובה תחת היום הזה אשר עשית לי. ועתה הנה ידעתי, כי מלוך תמלוך, וקמה בידך ממלכת ישראל. ועתה, הישבעה לי בה' אם תכרית את זרעי אחרי, ואם תשמיד את שמי מבית אבי. וישבע דוד לשאול, וילך שאול אל ביתו, ודוד ואנשיו עלו על המצודה".

 

אלא שלאחר מכן חזרה הרוח הרעה לשאול. וגם הפעם הזו תפסו דוד בשנתו, ושאול הצטער עד מאוד והודה שפעולותיו נעשות מבלי דעת (פרק כו, יז):

"ויכר שאול את קול דוד, ויאמר: הקולך זה בני דוד? ויאמר דוד: קולי אדוני המלך, ויאמר, למה זה אדוני רודף אחרי עבדו... ויאמר שאול: חטאתי שוב בני דוד, כי לא ארע לך עוד, תחת אשר יקרה נפשי בעיניך היום הזה. הנה הסכלתי ואשגה הרבה מאוד".

 

אנו למדים ששאול המלך לא היה אחראי על מחשבותיו ומעשיו בתקופה זו בחייו, מלבד ברגעים קצרים של צלילות שבהם גילה את אהבתו לדוד וצערו על מעשיו. דבריו של שאול מעידים על חרדה ועל בלבול שלא היתה לו שליטה עליהם. לכן ניסה להרוג את דוד גם לאחר שהבטיח לבנו ולו שיחדל מכך. אף עבדיו של שאול הבינו שמלכם פועל מתוך רוח לא לו, כאשר אמרו לו: "הנה נא רוח א-לוהים רעה מבעיתך". 

דוד המלך הבין ששאול אינו אחראי למעשיו, ולכן הלך לגור בעיר צקלג שלא היתה ברשות ישראל.

 

בברכה,

דניאל בלס