מה הטעם בנענוע ארבעת המינים?

שלום וברכה

הטעם על פי הפשט, מכיון שסוכות הוא זמן שמחתינו כמפורש בתורה, לכן נוטלים את המינים הללו ומנענעים בהם. נענוע ענפי עצים היה ביטוי שמחה רווח בתקופת המקרא, ככתוב אצל דוד המלך כשהעלו את ארון הברית לעיר דוד, שדוד וסובביו שמחו ושימחו "במנענעים" [ספר שמואל ב, ו ה].

בנוסף לכך כתוב בספר החינוך [מצוה שכד] בזה הלשון:

"משרשי המצוה. הקדמה, כבר כתבתי לך בני כמה פעמים במה שקדם, שהאדם נפעל כפי פעולותיו שיעשה תמיד, ורעיוניו וכל עשתונותיו נתפשות אחרי פועל ידיו, אם טוב ואם רע. ועל כן כי רצה המקום לזכות עמו ישראל אשר בחר הרבה להם מצוות, להיות נפשם מתפעלת בהן לטובה תמיד כל היום:

ומכלל המצוות שציונו להתפיש מחשבתינו בעבודתו בטהרה היא מצות התפלין, להיותן מונחין כנגד איברי האדם הידועים בו למשכן השכל והם הלב והמוח, ומתוך פעלו זה תמיד ייחד כל מחשבותיו לטוב, ויזכור ויזהר תמיד כל היום לכוון כל מעשיו ביושר ובצדק:

וכמו כן מצות הלולב עם שלשת מיניו מזה השורש היא, לפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל, כי הוא עת אסיפת התבואות ופירות האילן בבית, ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה, ומפני כן נקרא חג האסיף, וצוה האל לעמו לעשות לפניו חג באותו העת, לזכותם להיות עיקר השמחה לשמו. ובהיות השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלהים בעת ההיא, ציונו השם לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת לבנו לשמו ולכבודו. והיה מרצונו להיות המזכיר מין המשמח, כמו שהעת עת שמחה, כי צדק כל אמרי פיו, וידוע מצד הטבע כי ארבעה המינין כולם משמחי לב רואיהם:

ועוד יש בארבעה מינים אלו ענין אחר, שהם דומים לאיברים שבאדם היקרים. שהאתרוג דומה ללב שהוא משכן השכל, לרמוז שיעבוד בוראו בשכלו. והלולב דומה לשדרה שהיא העיקר שבאדם, לרמוז שיישיר כל גופו לעבודתו ברוך הוא. וההדס דומה לעינים, לרמז שלא יתור אחר עיניו ביום שמחת לבו. והערבה דומה לשפתים, שבהן יגמור האדם כל מעשהו בדבור, לרמוז שישים רסן בפיו ויכוון דבריו, ויירא מהשם אף בעת השמחה: עד כאן לשונו.

ב. עניין ההקפות אסביר קצת בארוכה, כי יש בכך עניין מהותי מהחג הקדוש שהננו נמצאים כעת בעיצומה.

 מצות עשה מן התורה לישב בסוכה שבעת ימים, מן חמישה עשר לחודש תשרי עד אחר יום עשרים ואחד בתשרי, דכתיב בפרשת אמור (ויקרא כג לד): "בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה – חג הסוכות שבעת ימים לד´... בסכות תשבו שבעת ימים. כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (שם כג מב-מד).

ותניא (סוכה יא ב): "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" – ענני כבוד היו, אותן הסוכות שדיבר בהן הכתוב - שהקדוש ברוך הוא הקיף את בני ישראל בענני כבוד, כדי שלא יזיקו להם השמש ביום והקרח בלילה, וכדי להגן עליהם מפני האורבים להם מן הצדדים, דברי רבי אליעזר. ודוגמא לזה ציוונו לעשות סוכות, כדי שנזכור את הניסים הגדולים שעשה לאבותינו במדבר בצאתם ממצרים. ואילו רבי עקיבא אומר: סוכות ממש עשו להם.

לדברי רבי אליעזר – מובן למה יש לעשות זכרון לדבר הגדול הזה, שהקיפנו בענני כבוד. וכמו שהתוודו בעלותם מן הגולה בנחמיה (ט), שאמרו: "אף כי עשו להם עגל מסכה... ואתה ברחמיך הרבים לא עזבתם במדבר, את עמוד הענן לא סר מעליהם..., ואת עמוד האש בלילה...". דבענני כבוד היתה התגלות אלקות ממש, כמו שאמר משה רבינו: "אשר עין בעין נראה אתה ד´, ועננך עומד עליהם, ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם, ובעמוד אש לילה" (במדבר יד יד). אבל לרבי עקיבא שאומר הכוונה על סוכות ממש – מה יש בזה, שתאמר התורה על זה "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי..."?, מה צריך כאן להודיע לדורות.

והעניין ביאר הרמב"ן (אמור) שנדע ונזכור כי מארץ מדבר באנו ולא בית לנו למחסה, אלא כעם נוודים [כמו הבדואים] היינו נראים, ואף שלא היה לנו דבר כמו שהעיד הכתוב: "לא מקום זרע". כלכל אותנו הקב"ה בכל מכל כל, וכן אמר הנביא לישראל: "המדבר הייתי לישראל, אם ארץ מאפליה?" – כלומר: במדבר הכנתי להם כל דבר, ולא חסרו דבר. וכמו שאמר משה רבינו בפרשת דברים: "ידע לכתך את המדבר הגדול הזה, זה ארבעים שנה ד´ אלקיך עמך, לא חסרת דבר". ואחר כך נתן לנו ארץ מלאה כל טוב,

וכן הסביר הרשב"ם שהחג חל בזמן אסיפה שקרוב אדם לומר כוחי ועוצם ידי עשה לי החיל הזה, לכן מזכיר לנו העבר איך באנו מלא כלום שלא היה לנו דבר, ורק בכוחו הגדול הנחילנו ארץ ומלואה, וכעין מצוות מקרא ביכורים להזכיר באסיפת הטובה מתחיל בגנות איך שארמי אובד אבי והיינו נרדפים, ויתהלכו מגוי אל גוי. ומממלכה אל עם אחר, והן עתה גדלנו והצלחנו וגם עשינו פרי. ולפי זה שני ההסברים אמת. שכל א´ מישראל ישב עם בני ביתו בסוכת אהלים וחיו בזה האופן ארבעים שנה, אבל הקיבוץ מישראל בעניני תורה ותפלה במדבר היה של ענני כבוד, וכמו אנשי חיל שרוים באהלי מחנה.

לדעת ר"ע הזכר בסוכה הוא לכלום הגשמי שהיה לנו, ויסעו בני ישראל מרעמסס ויחנו בסוכות, ושם עשו סוכות ממש, שבהם שהו למשך ארבעים שנה, ומה שהגענו אחרי כן בחסדי ה´, ולדעת ר"א הזכר הוא לענני הכבוד, ליש הרוחני, שזכו דור המדבר בין שאר ניסי יציאת מצרים.

ומצורף לדברים אלו דברי הרוקח [הובא בספר אלי´ רבה סי´ תרכ"ה] שמבאר דברי ר"ע שסוכות הוא זכר לסוכות ממש שעשו, בעת המלחמות בארצות סיחון ועוג, וכן בעת המלחמות שערכו על ערי ארץ כנען שאז ישבו בסוכות, ר"ל חוץ לאהליהם כסוכת הלוחמים ביום קרב יע"ש, וזה למען ידעו וכו´ שלא יחשבו מאבותינו אברהם יצחק ויעקב אנחנו יושבים בארץ אלא ידעו שיצאו ממצרים וצרו על ערים. ומה שכתוב כי בסוכות הושבתי בהוציאי אותם מארץ מצרים היינו שכל זמן שלא כבשו וחלקו בארץ ישראל נקראו יוצאים ממצרים, כמו שכתוב על סיחון ועוג שהכה אותם משה בצאתם ממצרים.

ולפי שיטה זאת מבואר היטב למה עושים סוכות בתשרי דוקא, שכן אמרו במדרש (תנחומא פרשה זו כ"ד), שמלחמת סיחון עשו באלול, ועשו את הרגל בתשרי, ואחר הרגל מיד עשו מלחמת עוג, וכתב בסדר הדורות בשם ראש יוסף דהיינו ממש בכ"ג תשרי היה מלחמת עוג, באסרו חג הסוכות, וא"כ ביני ביני שכנו בסוכות ממש שעשו להם בין מלחמה למלחמה. ובכדי שנזכור ראשית הכיבוש של ארץ ישראל שהיו באותות ומופתים נוראים, ציוונו לעשות לעת כזאת סוכות ממש כדרך שעשו אבותינו.

ומקושר לעניין זה ולשיטה זו שסוכות זכר לסוכות שעשו אבותינו בזמן כיבוש הארץ, גם מנהג ההקפות שבזמן שבית המקדש היה קיים, היו נוהגים להקיף את המזבח בכל יום מימי חג הסוכות פעם אחת, וביום השביעי שבע פעמים, והיה זה זכר ליריחו כמפורש בירושלמי, שנאמר ביריחו: ביום השביעי תסבו את העיר שבע פעמים, ואף בזמן שאין בית המקדש קיים נהגו ממנהג הגאונים להקיף את התיבה בכל יום פעם אחת וביום ערבה שבע פעמים זכר ליריחו, ולכאו´ מה עניין כיבוש יריחו לחג הסכות, אולם לדברי הרוקח מיושב הכל כמין חומר, שמכיון וכל ענייין סוכות לר"ע נתקן זכר לסוכות שעשו אבותינו בעת כיבוש הארץ, ולדבריו עושים בסוכות את ההקפות לזכר יריחו, מפני שבאותו זמן ציותה התורה לעשות סוכה זכר לכיבוש הארץ.

ג. יש מחלוקת בין הראשונים אם עם ישראל קיים מצוות ארבעת המינים במדבר או רק עם כניסתם לארץ.

מדברי הרמב"ם בספרו מורה נבוכים [חלק ג פרק מג] יש ללמוד שלא קיימו מצוה זו אלא עם כניסתם לארץ ישראל, וכלשונו:

"והנראה לי ב´ארבעת מינים שבלולב´, שהם - שמחה בצאתם מן ה´מדבר´, אשר היה "לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון ומים אין לשתות", אל מקום האילנות נותני הפרי והנהרות. ולקח לזכרון זה הנאה שבפרות, והטוב שבריחו, והיפה שבעלים, והטוב שבעשבים גם כן - רצוני לומר, ´ערבי נחל´. ואלו ה´ארבעת מינים´ הם אשר קבצו שלשת הדברים האלה, האחד מהם - רוב מציאותם ב´ארץ ישראל´ בעת ההיא, והיה כל אדם יכול למצאם; והענין השני - טוב מראם ורעננותם - ויש מהם טובים בריחם, ´אתרוג והדס´, אבל ´לולב וערבה´ אין להם ריח, לא טוב ולא רע; והענין השלישי - עמדם על לחותם ורעננותם בשבעה ימים. - מה שאי אפשר זה באפרסקים וברימונים ובאספרגל ובאגס וכיוצא בהם".

גם לשיטות שקיימו במדבר את מצוות נטילת ארבעת המינים, אפשר לפרש זאת אם על דרך המבואר בתלמוד [יומא עה ב] שהיה לעם ישראל קשר עם העולם החיצוני במסחר על ידי תגרים שהיו מזדמנים לנתיב ההליכה של עם ישראל, וקנו מהם מאכלים שונים. ואפשר לפרש זאת על פי דברי המדרש שבארה של מרים היה הופך את נתיב הליכתם של בני ישראל לאדמה פוריה שהיה אפשר להצמיח שם פירות.

ד. כפי שכתבת, נתוני השיקולים בעניין הזה מסורים אך ורק לבורא עולם שיודע למדוד במדוייק אם ההיכרות שלו עם התורה ושומריה היו במידה כזו שהיו אמורים לעורר אצלו תהיות על דרכו שנולד בה, ובמהשך אף מספיקים דיים לאפשר בחירה חופשית לעשות את התפנית לשמירת תורה ומצוות, ואם אכן בורא עולם יודע תעלומות שכך היה הרי שבמקרה זה הוא יוצא מההגדרה של ´תינוק שנשבה´, ונחשב כאילו בחר בבחירה החופשית שלו בדרכו שהוא הולך בה.

אם ההיכרות שלו עם התורה לא היו במידה מספקת לעורר אצלו חשיבה מחודשת ממה שחינכו אותו, או אז הוא מוגדר כתינוק שנשבה כפי שקבעו גדולי הפוסקים, ויש תכלית מסויימת בהיותו בעולם הזה גם במצבו הוא ללא שמירת מצוות, וכפי שכותב מרן החתם סופר בדרשות שלו ליום הכיפורים.

בספרי מרן האריז"ל כתוב שלפעמים יורד אדם לעולם הזה בחיים של חטא ללא בחירה, כעונש על חטאים בגלגול קודם שהיו מבחירה. אנו לא מבינים איך יתכן שחיים כאלו יכפרו, אבל יש בזה דברים עמוקים מאוד. ורק בורא כל העולם כולו יודע לחשב דברים אלו על דיוקם.

ה. איסור התגרות באומות תלוי בתנאי שהתנה הקב"ה עם אומות העולם שלא ישתעבדו עם עם ישראל יותר מדי. ברגע שהם עברו על התנאי, אין איסור שלא לעלות בחומה. ככה סבורים כמה מפוסקי ההלכה הקודמים כמו האבני נזר ועוד.

מדרש שלושת השבועות כתוב בתלמוד בבלי עצמו, וכל זיז קטן מהתלמוד מחייב את כל בית ישראל כפי שפסק הרמב"ם, וחס ושלום לבטל דיבור קטן בטענה שהדבר אינו אלא מדרש. אין דבר כזה.

ו. הקב"ה שהגלה אותנו לבין האומות הוא זה שמעוור אותנו לחזור לארץ ישראל. בין אם זה ההתעוררות שהתחיל ליחידים מבני עמינו לפני כמאה ושלושים שנה, ובין אם זה התעוררות כלל ציבורית.

הויכוח בין הקבוצות הדתיות הוא אם לראות את ההתקבצות לארץ ישראל כסוף הגלות, או כהתחלת הגאולה. יש הסכמה כללית שהעניין בא מהקב"ה המכין את השלבים לקראת הגאולה השלימה.

דעת הרבי מסאטמר הינו דעת יחיד, וגדולי הדור דחו את שיטתו בשני ידיים.

חג שמח - מנשה ישראל