הכרונולגיה של ספר התורה

שלום רב,
 
לפי התורה וספרי התנ"ך, א-לוהים הוא היחיד שכתב את כל התורה כולה, ומשה היה רק השליח לכתוב את דבריו בספר:
עם זאת יש בגמרא דעה אחת נדירה שיהושע כתב את הפסוקים האחרונים בתורה בלבד (כלומר הפסוקים המספרים על מות משה). זו אפשרות, אבל לא יותר מזה - וגם אז, ברור שיהושע כתב זאת על פי דבר ה´ ולא מדעתו.
אני מציע לך בחום לקרוא את המאמר לעיל, ולראות את הפסוקים המוכיחים זאת.
 
כל הפסוקים שנראים לנו "מאוחרים" בתורה נובעים מחוסר הבנתנו האישית את התורה. בעבר זה היה מובן, וכיום השפה השתנתה, עולם המושגים השתנה, וביטויי לשון שהיו נהוגים בעבר אינם מוכרים בימינו, וזה מוביל לבילבול וטעות.
בשביל זה יש לנו חכמים, ומסורת של פרשני מקרא המסבירים את התורה. אני מציע לך לראות את פירושי רש"י, הרשב"א והאבן עזרא, אבל מתוך הספר, ולא חלילה מתוך ציטוטים חלקיים באינטרנט (כפי שעושים הרבה שואלים נבוכים).
 
בתשובה זו תראה שכל השאלות נובעות מחוסר ההבנה שלנו את הטקסט המקראי.
 
* * *
 
1) ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום...
 
(בראשית, פרק לו, לא): "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך-מלך לבני ישראל". מפסוק זה רוצים מבקרי המקרא להסיק שהדברים נאמרו בתקופה בה מלך מלך בישראל. אך למעשה לא נכתב בשום מקום שהפסוק נאמר בתקופה בה היה מלך בישראל. הפסוק בסך הכל מציין את העובדה הפשוטה שכשנאמרו הדברים - עוד לא היה מלך בישראל.
חיפוש "רמזים" מסוג זה כבר מראים על מי שאמר נואש. אך גם "רמז" זה אינו הכרח מצד השכל לשיטתם, כי למעשה באותו "ספר בראשית" נמצאת גם נבואה א-לוהית לאברהם על פיה יוולדו מצאצאיו גם מלכים בישראל (בראשית יז): "ולא יקרא עוד את שימך אברם, והיה שימך אברהם, כי אב המון גויים נתתיך, והפריתי אותך במאוד מאוד ונתתיך לגויים, ומלכים ממך יצאו!", ונבואה זו נאמר שוב בספר בראשית ליעקב (פרק לה, יא). כך שכל ספר בראשית נכתב בעצם מתוך ציפייה נבואית לעליית מלכים בישראל ממש כפי שהובטחו האבות, וממש כפי המלכים הידועים מארץ אדום (ההשוואה די ברורה). הפסוק מלמד שבתקופת אברהם עוד לא מלכו מלכים בישראל.
נתאר לעצמנו מצב בו אנו מצפים למלך העתיד למלוך בישראל, ועל פי אמונה זו אנו כותבים ספר היסטוריה האומר "וישראל עלו לארץ, לפני שמלוך-מלך בישראל" - זאת כמובן מתוך ציפייה למלך שעתיד למלוך בישראל. מובן שאין כל בעיה או קושי בניסוח שכזה, כאשר אנו בטוחים שמלך עתיד למלוך בישראל. על כן אנו בסך הכל מציינים תקופה נוספת בה לא מלכו מלכים בישראל, וזאת מתוך האמונה שתקופה זו היא רק זמנית ואנו עומדים לפני עלייתו הקרובה של מלך לשלטון. למעשה הלומד את המקרא יגלה פסוקים רבים המנבאים מפורשות את המלכים העתידים למלוך בישראל: "מלכי עמים ממנה יהיו", "ומלכים מחלציך יצאו", "אותך ואת מלכך אשר תקים עליך". הפסוק בספר בראשית משווה את תקופת אברהם בה עוד לא היו מלכים, למלכי אדום שהיו בתקופה זו. בכך התורה רק מחזקת את ההבטחה האלוקית בדבר המלך העתיד לקום בישראל.
כמו כן המעיין במילות הפסוק ישים לב שכתוב "לפני מלוך-מלך לבני ישראל" - נאמר בפירוש "לבני ישראל". "בני ישראל" כידוע פירושו הוא בניו של "ישראל", כלומר בני יעקב. לפיכך ניתן להבין שכל הפסוק נאמר כנבואה עתידית לבני-יעקב מהם עתידים לצמוח מלכים בישראל, בדיוק כפי שגם הובטח ליעקב באופן מפורש בספר בראשית (פרק לה, יא): "ויאמר לו א-לוהים אני אל שדי, פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך, ומלכים מחלציך יצאו, ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה, ולזרעך אחריך אתן את הארץ". נבואות אלו לא ניתנות לפרשנות אישית כלל. כמו כן הניסוח "לפני מלוך מלך לבני ישראל" מלמד שעוד לא מלך לבני ישראל מלך, לא בתקופת בראשית ולא בשום תקופה אחרת במקרא. על כן המלך עתיד למלוך רק לאחר תקופת המקרא והכתוב בתורה. כפי שקל לראות, גם טענה זו אינה מחייבת את שיטתם של מבקרי מקרא מצד השכל או הניסוח המילולי, ובסופו של יום הם נותרים עם פרשנויות אישיות של "רמזים סודיים" מסוג זה. עיון פשוט במילות המקרא יוכל בנקל "לגלות" "סודות" אלו.
 
* * *
 
2) וירדוף עד דן...
 
בראשית (פרק יד, יד) כתוב שאברהם רדף אחרי המלכים עד דן, וכך נאמר: ""וישמע אברם כי נשבה אחיו, וירק את חניכיו ילידי ביתו, שמונה עשר ושלוש מאות, וירדוף עד דן, וייחלק עליהם לילה הוא ועבדיו, ויכם, וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק".
מבקרי מקרא רוצים לטעון שהשם "דן" ניתן בזמן המאוחר לימי משה (כאשר שבט דן כבש את המקום לפי ספר יהושע), כי בימי משה נקרא המקום בשם "ליש" או "לשם". הבעיה של מבקרי המקרא בסוגיה זו, היא היכולת המקראית, הארכיאולוגית וההיסטורית להוכיח את טענתם. הנתונים המוצגים ניתנים לפרשנות אישית, היסטורית ומקראית, ולכן אין השכל מחייב את טענתם:
 
ראשית, מאין אנו יודעים בודאות שהעיר "ליש/לשם" לא נקראה בימי אברהם בשם "דן"?
ראשית, אני רואים שהיו לעיר הזאת כבר שני שמות, ליש ולשם. ואם לא די בכך, הרי כבר לימדונו חז"ל לפני אלפיים שנה בקירוב (מסכת שבת, דף סז:), ש"דן" היה גם שם של עבודה זרה בימים עברו, לצד שמות אליליים אחרים כמו "בעל גד". למרות זאת מובן לכולם שלא היה לשבטים "גד" ו"דן" שום קשר עם שמות אליליים קדומים אלה. יתכן שהאזור המוזכר בספר בראשית נקרא "דן" על שם העבודה זרה שנשאה את השם "דן" בעבר הקדום. כך גם נאמר במדרש רבה (פרשת לך לך): "ריש לקיש בשם בר קפרא אליעזר לבדו היה מנין אליעזר י"ח וג´ מאות וירדוף עד דן - שם עבודת כוכבים היא, ומכה מלפניה ומאחריה מכה מלפניה וירדוף עד דן ומכה מאחריה (ירמיה ח) מדן נשמע נחרת סוסיו". מדרש רבה כותב בפירוש ש"דן" הקדומה מימי אברהם נקראה כך על שם של עבודת כוכבים. מלבד זאת מובן שהמילה "דן" אינה שם מורכב של מישהו ספיציפי, זו בסך הכל מילה בעלת הברה אחת המורכבת משתי אותיות. לכן לא יהיה זה מוזר למצוא את השם "דן" בשימוש בשפות ותרבויות רבות בארץ ובעולם הקדום.
 
החוקר את הלשון של המקרא והמעיין במילותיה יגלה מידע מעניין מאוד: העיר "דן" נקראה לפני כן בשם "לשם" (זאת לפי ספר יהושע, שהוא הספר הקדום ביותר אחרי התורה). אך מי שאינו יודע, "לֶשֶׁם" במקרא היא גם אחת משניים-עשר האבנים בחושן של הכהן הגדול, אבן אשר מיוחסת לשבט דן ולא אחר...! כך נאמר בספר שמות (פרק לט): "והטור השלישי - לשם שבו, ואחלמה... והאבנים על שמות בני ישראל הנה, שתים עשרה על שמותם, פיתוחי חותם איש על שמו, לשנים עשר שבט". צירוף מקרים? מסתבר שכבר בימי התורה ולפניה היתה ידועה "לשם/דן" כנחלתו הבלעדית של דן, גם בטרם התיישב בה. לא מן הסתם נאמר בספר יהושע (יט): "ויקראו ללֶשֶׁם דן כשם דן אביהם". היתה להם סיבה חשובה לעשות זאת, לֶשֶׁם נקראה על שם נחלתם, היא כבר נשאה את שמו של שבט דן, וכעת כל שנותר היה לקרוא לה בשמה המקורי - דן. זו לא רק ראיה לקדמות התורה, כי אם גם לשליטה האלוקית בהיסטוריה.
 
חוץ מזה, מאין אנו יודעים שפסוק זה לא הזכיר כ"בדרך אגב" נבואה צדדית שניתנה לדן בנו של יעקב?
אין לשכוח שטקסט המקרא נטען להיות נבואי, הוא מציג את אברהם כנביא שעוד בחייו ידע כי עם ישראל ישתעבד במצרים, ומשה עצמו אומר בשם הא-לוהים שישראל עתידים לרדת לגלות בכל רחבי העולם, ורק "באחרית הימים" ישובו לארצם. הטקסט המקראי לא נטען להיות היסטורי בלבד, הוא נטען להיות נבואי, ולהאמר מפי הבורא עצמו, שהוא קורא הדורות מראש. קל להבחין שגם כיבוש הארץ והנחלות ניתנו בנבואה (בספר יהושע מסופר כיצד כל נחלה יורשת את הארץ מידי שמים, בתוך הגרלה אלוקית שאין בה את יד אנושית כלל), ואם לא די בכך - הרי בתורה עצמה מוצגות נבואות עתידיות על גורל השבטים ונחלתם בארץ ישראל. כך לדוגמה אומר יעקב לזבולון בנו בספר בראשית: "זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות וירכתו על צידון". כבר בספר בראשית אנו מוצאים טקסט נבואי בדבר נחלת אחד השבטים לאחר פטירת משה (!). נבואות אלו בודאי מגלות את יכולתה של התורה לחזות את העתיד, כי הן חלק בלתי נפרד מכל ההיסטוריה המקראית והנבואה של אבות האומה היהודית. כמו כן יתכן שבני-דן מצאו לנכון לקרוא לעיר "ליש" על שם אביהם בשל הנבואה שקיבלו לרשת את המקום. הרי כבר ראינו בתורה עצמה שניתנו נבואות לדורות בדבר חלוקת הנחלות, ואפילו יעקב אבי השבטים אומר לבניו מה תהיה נחלתם. לא מן הסתם נקראו רבים מן הבנים על שמות ערים העתידים ליפול ברשותם. יתכן שהפסוק "עד דן" נאמר כחלק מנבואה שכזו, באופן שהיה מובן לשבט דן עוד לפני הכניסה לארץ. יתכן שרק בגלל עניין זה ביקש שבט דן את העיר לשם, כי היא המוזכרת בתורה בשמם, הם ראו בה את זכותם על הארץ, ממש כפי שאנו רואים בארץ ישראל את זכותנו הנבואית והשורשית.
 
* * *
 
3) מול הגלגל...
 
בספר דברים (פרק יא, ל) נאמר: "הלא המה בעבר הירדן אחרי דרך מבוא השמש בארץ הכנעני היושב בערבה מול הגלגל אצל אלוני מורה". (רש"י מסביר - "אלוני מורה" - הוא שכם, שנאמר [בראשית יב]: "עד מקום שכם עד אלון מורה").
בספר יהושע (פרק ה, ט-י) נאמר: "ויאמר ה´ אל יהושע, היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם, ויקרא שם המקום ההוא גלגל עד היום הזה, ויחנו בני ישראל בגלגל ויעשו את הפסח בארבעה עשר יום לחודש בערב בערבות יריחו".
השאלה היא פשוטה, אם ה´ קרא למקום "גילגל" בדורו של יהושע, כיצד התורה שנכתבה לפני ספר יהושע מספרת על מקום הנמצא מול ה"גילגל"? מבקרי מקרא קבעו מיד את שהפסוק בתורה הוא מאוחר, ולא ניסו בכלל להבין את הגאוגרפיה של המקומות, או את כוונת התורה בשני הפסוקים.
 
מעניין לציין שרש"י לא התייחס לשאלה זו (והיא לא מוזכרת גם בגמרא). רק בדורו של הראב"ע הוזכר בכלל עניין זה, ללמדך שהשאלה לא נובעת מקושי במקרא אלא מקושי שנוצר בהבנת התנ"ך במהלך הדורות.
מספר תשובות לשאלה על הגלגל:
 
קודם כל, אם תשים לב היטב לפסוקים, תראה שמדובר בשני מקומות שונים. ספר דברים מדבר על אזור הנמצא בשכם (שהיא בצפון הארץ), ואילו ספר יהושע מדבר על אזור ביריחו (שהיא ליד הירדן, בדרום הארץ).
וכך באמת הבינו בפירוש הלא-חרדי של "דעת מקרא", והם מביאים את זה בשם האינציקלופדיה המקראית בערך "גלגל", וכך הם כותבים על הביטוי "גלגל" בספר דברים: "יש אומרים שאין זה גלגל של יהושע, שהרי היא היתה סמוכה ליריחו".
ומעניין לציין שהביטוי "גלגל" ניתן להרבה מקומות בארץ ישראל, על שם "גל אבנים" או "עיגול של אבנים שנתקדש" (מתוך ערך "גלגל", האינציקלופדיה לגאוגרפיה תלמודית של פנחס נאמן, הוצאת יהושע צ´צ´יק).
 
מכאן ניתן להבין שהיו שני מקומות שקראו להם בשם "גלגל" (ובאמת השם "גילגל" הוא לא מורכב בכלל, וידוע על הרבה מקומות בתקופת התנ"ך ותקופות מאוחרות יותר שנקראו בשמות זהים, ולעיתים אפילו בשמות שהתבססו על מקומות שהם רחוקים גיאורפית).
 
מצד שני, גם אם היה מדובר באותו המקום, לא היה קושי בפסוק. שימו לב מה בדיוק כתוב בספר יהושע "ויאמר ה´ אל יהושע... ויקרא שם המקום הוא גלגל". פסוק זה מלמד אותנו שלא יהושע המציא את שם המקום, אלא היה זה הא-לוהים שקבע את שם המקום באופן רשמי. ומסיבה זו, גם אם מדובר באותו מקום, הרי אנו רואים שא-לוהים עומד מאחורי שני הפסוקים. כידוע לכל, כותב התורה הוא עצמו הא-לוהים, ומשה היה השליח שכתב את דברו. בתורה נאמרות נבואות רבות על העתיד, על הגלות, על בניית בית המקדש ואפילו על החורבן והשיבה לארץ באחרית הימים. כאשר א-לוהים הכתיב למשה את הפסוק "מול הגלגל", הוא כמובן גם ידע שבעתיד הקרוב מאוד (לאחר מות משה) יקרא המקום ההוא בשם "גילגל" לדורות.
כאשר כותב התורה, וגם מי שקרא למקום בשם, הוא הא-לוהים, ולא בן-אדם, במילא השאלה נעלמת כלא היתה. כי עבור הא-לוהים אין זה פלא לכתוב עובדה בעבר, על סמך ידיעה בעתיד. כי מי שכתב בתורה על השם "גילגל" הוא גם מי שקבע לאחר מכן את השם "גילגל".
מכיוון שא-לוהים הוא מי שקבע את שם המקום, לא נמצאת כאן שום קושיה. א-לוהים היה גם בדורו של משה וגם בדורו של יהושע אחריו, מאז ומתמיד, והכתיב את התורה ודברי נבואתו לאורך כל התנ"ך.
 
הפסוק בספר יהושע "ויקרא שם המקום ההוא גלגל עד היום הזה", הוא הכרה רשמית של המקום בשם זה, כאשר עם ישראל מתקשר למקום באופן רשמי - "ויחנו בני ישראל בגלגל ויעשו את הפסח". לעומת זאת הפסוק בספר דברים אינו מתאר קשר של ישראל למקום, אלא רק איזכור גאוגרפי שלו, ולכן הוא יכול לתאר אותו בכל שם שירצה.
ופירוש ששמעתי על זה, הוא שהשם "גילגל" בעצם תמיד היה מוכר וידוע לעם ישראל (גם בתקופת משה), וכך קראו למקום הזה תמיד, אלא שרק בתקופת יהושע התעוררה סיבה תורנית לשם "גילגל", ורק אז הוכרז המקום בשם זה כדי להופכו למקום רשמי בכוונת ה´ (ובאמת אז עשו בני ישראל את ברית המילה ובגילגל עשו בני ישראל את הפסח. רק אז נוצרה סיבה הרשמית לשם התואר "גילגל", ודבק בו הרעיון התורני "היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם". כך שהיה ראוי להכריז מחדש על המקום בשמו, מתוך סיבה תורנית חדשה.
זו למעשה חלק מהתרבות התורנית הידועה של ימי קדם, וגם חז"ל היו לוקחים לעיתים מילים ידועות, והופכים אותן בדרך לימוד לרעיון תורני מסויים, כדי שאותה מילה תמיד תזכיר את הרעיון התורני שביססו עליה. מספיק שמילה אחת תזכיר מילה אחרת, כדי שיהיה אפשר להשתמש בה לאות זיכרון. באופן דומה, יתכן שבספר יהושע ניתנה סיבה לשם "גילגל", ורק אז הפך יהושע את שמו של המקום לתואר רשמי של המאורע הדתי שהתרחש. ויש באמת ראיה לדבר, כי הרי המילה "גילגל" היא שונה מאוד מהביטוי "היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם", ולכאורה אם השם "גילגל" היה חדש, היה ראוי לקרוא למקום "גלותי" או "גלות" על שם הפסוק, ומכאן אולי ניתן להבין שהשם "גילגל" כבר היה מוכר לישראל, ולכן הודבק לו מעתה רעיון דתי ש"יגייר" אותו, גם אם שמו רק דומה במקצת לאוזן (גילגל = גלותי).
 
* * *
 
4) עד היום הזה...
 
בספר דברים (פרק ג, יד) נאמר: "יאיר בן מנשה לקח את כל חבל ארגוב, עד גבול הגשורי והמעכתי, ויקרא אותם על שמו, את הבשן, חוות יאיר, עד היום הזה".
ויש השואלים, הרי יאיר המוזכר בפסוק לקח את האיזור של "חבל ארגוב" במלחמה שהתרחשה בסך הכל לפני שנה אחת לפי התורה, אז איך הוא קורא למקום בשמו "חוות יאיר, עד היום הזה"?
השואלים טוענים שהביטוי "עד היום הזה" מדבר על תקופה ארוכה שהיתה לפני הרבה שנים, ולא יכול להאמר על מאורע שהתרחש רק לפני שנה אחת.
 
שאלה זו היא דוגמה קלאסית לטעות לשונית שנובעת מחוסר הבנת הנקרא של שפת המקרא. עולם המושגים של המקרא, כמו גם מטבעות הלשון וצורת הביטוי של המקרא, שונות מהשפה שאנו דברים בימינו. כך נוצרה קושיה, שלא היתה קיימת בעבר.
 
התשובה לשאלה זו היא כמובן פשוטה מאין כמוה.
הביטוי "עד היום הזה" ממש לא מתכוון לסמן יום מסויים בשנה כלשהי, יום מסויים בחודש, או יום מסויים בשבוע. לא.
הביטוי "עד היום הזה" כוונתו היא לדורות הבאים, כמו הביטוי "לנצח נצחים" או "לעולם ועד" (כאשר ברור שלא עברנו נצח!). כדי להבין את כוונתי, תאר לעצמך סופר שיכתוב "והעיר ירושלים נקראה כך מאז ועד עולם", וחוקרים מאוחרים יותר ישאלו בפליאה - "אבל איך יתכן הדבר, שהרי לא עבר אף פעם ´עד עולם´, הנצח ימשיך ויתקיים והעולם עדיין קיים... אם כן, מדובר בפסוק מאוחר, שבעצם נכתב באחרית הימים!" - מצחיק עד כמה שזה ישמע, אבל זו בדיוק הטעות שעושים קוראים בימינו.
 
הביטוי "עד היום הזה" פירושו הוא "תמיד כמו היום הזה". ביטוי זה בלשון המקרא נועד לסמן אבן-דרך היסטורית לדורות הבאים, כאשר בכל דור ודור יאמרו אנשי הדור - "וכך הוא המצב עד היום הזה".
לא מדובר על יום מסויים, שנה מסויימת, או חודש מסויים. מדובר על תקופה שקובעת מצב היסטורי לדורות. אבן דרך בהיסטוריה של עם ישראל.
 
וכך אנו רואים גם בספר יהושע (פרק ד, ט): "ושתיים עשרה אבנים הקים יהושע בתוך הירדן... ויהיו שם עד היום הזה" - גם פסוק זה נכתב לדורות הבאים, וקובע שהמצבה שבנה יהושע תקבע תמיד לזכרון לדורות הבאים.
וכך מסביר גם מפרש המקרא "מצודת דוד" על הפסוק בספר יהושע, וכותב:
"עד היום הזה - רצה לומר ´עד עולם´, כי כל קורא הפסוק הזה בזמנו, אומר עד היום הזה, והוא כלל גדול בדברי הנביאים".
 
כך לדוגמה נאמר שוב בספר יהושע (פרק ח, כח): "וישרוף יהושע את העי, וישמה תל-עולם שממה עד היום הזה".
גם הביטוי "תל-עולם שממה" וגם הביטוי "עד היום הזה" נועדו ללמד על אירוע שיחרט בהיסטוריה של כל הדורות, מעין נבואת עולם על חורבן העי. שוב, לא מדובר ביום ספיציפי, אלא באירוע היסטורי לדורות הבאים.
וכך מסביר המצודת דוד את הביטוי "תל עולם שממה עד היום הזה": "תל - מלאה תילין ודגורין, להיות כן עד עולם לבלי אפשר להפנות, והוא ענין גוזמא והפלגה".
מכאן אנו מבינים שהביטוי "עד היום הזה" נועד ללמד אותנו שכך צריך להיות המצב מעתה ועד עולם, מדובר באירוע היסטורי רב משמעות לדורות הבאים, והוא זיכרון היסטורי חשוב ומכריע.
 
זוהי דוגמה קלאסית לטעות שנוצרה במהלך הדורות בגלל המרחק בינינו ובין התורה. מה שהיום נראה לנו כמו "טעות לשונית", היה בעבר ביטוי נפוץ ומובן לכל קורא. ומסיבה זו כל המפרשים של התורה הוצרכו לפרש את התנ"ך רק אחרי אלפי שנים, ותראה שהמפרשים הראשונים לא התייחסו בכלל לשאלות שהתעוררו רק בדורות של המפרשים אחרונים. מכאן תבין שבעבר הקדום היה כל אדם קורא בספר התורה או בספר יהושע ומבין מיד ביטויים מסוג זה, הידועים ומובנים לפי שפתו ולשונו. רק בדורות מאוחרים נוצרו השאלות, הנובעים כולם מחוסר הבנה של התורה.
 
* * *
 
בהקשר זה גם ראוי להסביר את כוונת רבי אברהם אבן עזרא.
 
נמצאים מבקרי מקרא דוגמת שפינוזה המציגים "סודות" בדברי רבי אבן עזרא, טוענים כי הוא רצה לרמוז שהתורה נערכה ממקורות שונים שחוברו יחדיו. רבי אבן עזרא הזכיר כידוע סודות רבים בפירושו לתורה, אותם לא גילה מעולם. בפירושו לספר בראשית הוא כתב (פרק ג, כד): "גם יורה זה הסוד שיש יכולת באדם שיחיה לעולם, והמשכיל יבין". על הפסוק "והכנעני אז בארץ" כותב רבי אבן עזרא שיש בזה "סוד" והמשכיל ידום. מבקרי מקרא דוגמת שפינוזה שטענו כי רבי אבן עזרא רמז בפסוק זה שהתורה בעצם חוברה ממקורות שונים. ומהי האמת? מסתבר שרבי אברהם בן עזרא כבר התבטא מפורשות נגד הדעה שהתורה חוברה ממקורות שונים, או שיש פסוקים מאוחרים בתורה, הוא לעג לדעה זו ואמר שראוי לשרוף אותה! כך כותב רבי אבן עזרא בפירושו לספר בראשית (פרק לו, לא):
"אלה המלכים - יש אומרים כי בדרך נבואה נכתבה זאת הפרשה. והיצחקי אמר בספרו, כי בימי יהושפט נכתבה זאת הפרשה, ופירש הדורות כרצונו. הכי קרא שמו יצחק, כל השומע יצחק לו, כי אמר כי הדד הוא הדד האדומי ואמר כי מהיטבאל אחות תחפנחס. וחלילה חלילה שהדבר כמו שדבר על ימי יהושפט, וספרו ראוי להשרף. והאמת שפירוש לפני מלך מלך על משה מלך ישראל, וכן כתוב ויהי בישורון מלך".
כפי שקל לראות, בפירוש שכתב לתורה, הזכיר רבי אבן עזרא במפורש את הדעה שהתורה חוברה ושהוספו לה פסוקים מאוחרים והוא אף לעג לה (ואמר שכל אדם ילעג לה) ואף אמר שראוי לשרוף את הספר האומר כדבר הזה. רבי אבן עזרא בז לטענה זו בפירושו לתורה בלי רמזים ובלי סודות, פשוטו כמשמעו.
 
בברכה,
דניאל בלס.