פנחס ושכרו

בס"ד

שלום וברכה,

פנחס הרג את זמרי. אך מהו הקונטקסט של המקרה? הנה הפרטים המכריעים:

1. המעשה היה לאחר יציאת מצרים, לאחר מעמד הר-סיני, לאחר שכל עם ישראל כולו ראה את הנסים האדירים של ה', וחי במדבר בנסים מוחלטים יום ביומו, עם עמוד אש המלווה אותם בלילה ועמוד ענן המלווה אותם ביום, ומן שיורד מן השמים במנות קבועות לכל איש. במציאות אלוקית כזו היתה מידת הדין גדולה על החוטאים.

2. זמרי בן סלוא לא היה אדם פשוט, אלא נשיא שבט שמעון אשר שכב עם גויה עובדת אלילים מפורסמת, ועשה זאת בפרהסיה לעיני עם ועדה כדי למרוד ולהכעיס, וגרם לרבים לחטוא בעקבותיו ולחקות את מעשיו, כי היה נשיא.

3. האשה שזנתה עם זמרי היתה כזבי-בת-צור, בתו של מלך מדיין, והיתה מבנות מואב אשר נשלחו בעצת בלעם הרשע בכוונת תחילה כדי לגרום לבני ישראל לעבוד עבודה זרה, וזאת במטרה שה' יענישם. פרוצות אלו לא היו תמימות, אלא מסרו נפש כדי להחטיא את עם ישראל, ולהוליכם אל באר שחת.

4. מעשיו של זמרי ושל החוטאים בעם אכן גרמה למידת הדין, ולמותם של אלפים במגפה שפרצה מיד. מוות המוני של יהודים ומשפחות בישראל, וכל רגע שעבר עוד יהודים מתו בעקבות החטא שנעשה. שהרי הנסים במדבר היו גלויים לעיני כל.

5. משה רבנו היה צריך להעניש את זמרי ולעצור בעדו, אך לא יכל לעשות זאת, מאחר שזמרי האשים את משה שלקח את צפורה המדיינית (למרות שהמקרה היה שונה), אך בכך הוא ייחס למשה "שוחד" והעליל נגדו. רבים מהעם הבינו את העוול אשר נעשה למשה ובכו בקול גדול.

6. פנחס היה בנו של אלעזר ונכדו של אהרון הכהן הגדול, וקיבל בסופו את אישורו של משה רבנו גדול הנביאים, והסנהדרין כולה.

אי אפשר לשפוט מקרה מיוחד כל כך, עם אף מקרה אחר. הגמרא אף הזהירה מהשוואות כאלו, ומאנשים צבועים אשר - "עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס" (סוטה דף כב, ב).

מה גם שאין הדין בזמן שבית המקדש קיים, כדין שבו אין בית המקדש קיים.

ונאמר על כך במסכת אבות (פרק ב): "אף הוא [הלל] ראה גולגולת אחת שצפה על פני המים. אמר לה: עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ, וְסוֹף מְטִיפַיִךְ יְטוּפוּן" - כלומר מי שהרג אותם ייהרג גם הוא כמוך, כי לא נהרג בדין. ומפרש רבי עובדיה מברטנורא: "אמנם היית הורג אנשים ומציפם, אבל לא הייתה סמכות לבית דין להרוג אותך, שכן לא היו למעשיך עדים, והורגך התחייב בנפשו. ה' מסרך ביד אדם שגם הוא רשע, שכן "מגלגלין חובה על ידי חייב", וסופו גם כן למות באותה מיתה".

מכאן שאפילו הריגת רוצח שלא כדין - היא אסורה ועונשה מיתה!

ולגבי בני דורנו,

הרי החזון איש כבר פסק על בני דורנו (יו"ד, סימן ב, סימן קטן טז) שלא קיים עוד מושג של הריגת-כופרים וחוטאים כשאין השגחת השם גלויה (כמו בימי חז"ל), ולכן אין הורגים עוד יהודים כופרים בדורנו בשום מצב. דבריו הנפלאים של החזון איש משיבים על שאלתך בהרחבה:

"ונראה דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו יתברך גלויה, כמו בזמן שהיו נסים מצויין ומשמש בת קול, וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, והכופרים אז הוא בנליזות מיוחדת בהטיית היצר לתאוות והפקרות, ואז היה ביעור רשעים גדרו של עולם, שהכל ידעו כי הדחת הדור מביא פורענויות לעולם ומביא דבר וחרב ורעב בעולם. אבל בזמן ההעלם, שנכרתה האמונה מן דלת העם, אין במעשה הורדה גדר הפרצה אלא הוספת הפרצה, שיהא בעיניהם כמעשה השחתה ואלימות ח"ו, וכיון שכל עצמנו לתקן - אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת".

על כן, אין שום מקום להשוואת התורה עם אדם מעורער בנפשו שהלך לרצוח בחורה על דעת עצמו, וגרם במעשהו רק חילול השם. ומכל מקום העוקב אחרי סיפורו יראה שלא ברור בכלל אם היה שפוי ואחראי למעשיו.

ראה גם את המאמר "חרדי רוצח?":

https://www.hidabroot.org/article/710

בברכה,

דניאל בלס