טוב ה’

שלום וברכה,

אין כל סתירה בין הדברים. למה הדבר דומה? לאב שיאמר לבנו "אל תיגע בחומצה, זה מסוכן". למרות זאת הבן נגע בחומצה והיא נשפכה עליו. האב שרוצה להציל את חיי בנו לוקחו מהר לאמבטיה ומשפשף את עורו בכח. הבן בוכה וצועק: "אבא, אני מצטער שנגעתי בחומצה, אז למה אתה מעניש אותי עכשיו?"

הבן אינו מבין שהאב אינו רוצה להענישו, ומטרתו היא לנקותו מהחומצה המסוכנת.

ה' יתברך נקרא גם בשם "המקום", הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. אין עוד מלבדו, והכל פועל מכוחו.

ה' מגלה בתורתו הקדושה את חוקי הבריאה, ואומר לנו מה יקרה לנו אם נסטה מהטוב. ואמירה זו נאמרה בלשון אנושית שנוכל להבין: "בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים פרק יד, א), "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרך" (דברים פרק ח, ה)

רק בדרך זו נקלטים הדברים בתוך הלב, והאדם מבין את חומרת החטאים. לא די שאלוקים יאמר שהחטאים מסוכנים ופוגמים בנפשנו, עליו להזהירנו שנענש עליהם בידו. כך נפחד מפניו ולא נחטא. אך מי שבכל זאת חוטא - מקבל את הייסורים כדי לכפר על עוונותיו ולהטיב לו למרות החטא - כמו שאב מעניש את בנו כדי להטיב איתו.

כמו כן, יושם לב שכל הפסוקים שציטטת מתארים מציאות של מידה כנגד מידה. כך ה' נוהג עם בריותיו, ויצר את עולמו כמו מראה שמשקפת את מעשי האדם בחזרה לתוכה. זו מידת הצדק. מי שנוהג באכזריות וקושי לב - הייסורים יבואו עליו בצורה אכזרית של קושי לב. ומי שמרחם ונוהג בחסד - יזכה לחסדים שיבואו עליו ברחמים ובחסד.

כך ביארו חז"ל במשנה במסכת סוטה (פרק א, ז-ט):

“במידה שאדם מודד, בה מודדין לו. היא [הסוטה] קישטה את עצמה לעבירה, והמקום ניוולה; היא גילתה עצמה, והמקום גילה עליה... שמשון הלך אחר עיניו, לפיכך ניקרו פלשתים את עיניו. אבשלום התנאה בשיערו, לפיכך נתלה בשיערו"

ראה כאן תשובה מורחבת:

https://www.hidabroot.org/article/94818

עם זאת הקב"ה מרחם על בריותיו גם כאשר הוא מענישם, שהרי אינו רוצה בחטאם ולא במותם. כך לדוגמה, המדרש מספר כיצד לאחר טביעת המצרים הרודפים בים-סוף (מגילה, דף י' עמוד ב): "בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?!"

הקב"ה אינו שמח במות הרשעים. הקב"ה אומר: "הֶחפוץ אחפוץ מות רשע (?!), נאום ה´אלוקים, הלא בשובו מדרכיו וחיה!" (יחזקאל, פרק יח).

נא לראות גם מאמרי "מדוע אלוקים ברא את הגיהנום?"

https://www.hidabroot.org/article/211728

בברכה,

דניאל בלס