הלכות שקבעו חכמים

בס"ד

שלום וברכה, ותודה.

1. אין טעויות בתורה שבעל פה, אלא רק מחלוקות במקומות שבהם רצה ה' מראש שיחלקו בהם חכמים, ולכן נתן מקום לשני פירושים. כמו להבדיל מחוקק שקובע בחוק שהעונש לגנב הוא בין 3-5 שנים, והשופטים בכל דור יכולים לחלוק ביניהם האם להעניש גנב לפי המקסימום או המינימום. 

 כשיש ספק בגמרא או במשנה, פירוש הדבר שה' רצה שיהיה את הספק הזה כדי שיהיו שתי דרכים לקיים את התורה במצוות אלה. כלומר יש אפשרות מהתורה ללמוד את המצווה לחומרה (דאורייתא) ואפשרות לקולא (דרבנן). ושתי האפשרויות הן רצון התורה, ומשתמעות מהתורה. ובכל דור יכלו חכמים להקל או להחמיר ע"פ התורה ודרגתו של הדור. עם ירידת הדורות נדרשו חכמים לתקן תקנות וגזירות כדי לשמור על התורה (כך נאמר ע"פ התורה "ועשיתם משמרתם למשמרתי"). רצון התורה שיגדרו גדירות כדי לשמור על מצוותיה בכל דור, כי ה' קורא כל הדורות מראש.

כל מה שמסרו לנו החכמים, הם מסרו על פי התורה הקדושה, ולא מדעתם חלילה. 

התורה מספרת לנו שמשה רבינו הקים את הסנהדרין הראשונה בהיסטוריה על פי שליחות אלוקית, וזה היה מוסד הרבנות הראשון של החכמים, שהמשיכו להסמיך זה את זה מדור לדור, ולפסוק הלכה לבני ישראל. עליהם נאמר בתורה: "ועשית ככל אשר יורוך, על פי התורה אשר יורוך... לא תסור מדבריהם ימין ושמאל".

בלעדי החכמים, לא היינו יודעים כיום האם מותר או אסור להדליק נורת חשמל בשבת, או לנסוע במכונית ביום השבת, ואינספור הלכות שדורשים שיקול דעת וידע נרחב במקורות. לשם כך יש לנו רבנים גדולי ישראל בכל דור שפוסקים את ההלכה.

חשוב להבהיר שהחכמים לא "ממציאים" הלכות חלילה, אלא קובעים תקנות וגדרים להלכות קיימות, ולכן יש מצוות שנקראות "מצוות דרבנן" (כלומר מצוות שפסקו החכמים לשמירת התורה), ומצוות שנקראות בשם "מצוות דאורייתא" (כלומר מצוות שהצטוונו בהן כבר במתן תורה).

נא לקרוא בבקשה את המאמר הבא על סמכות חכמים:

https://www.hidabroot.org/he/article/2587

בנות היו מלוות לחברותיהן שמלה לבנה לסעודות מצווה וחגים, אך לא כדי לטייל ברחוב. שהרי בעבר נשים היו צנועות ביותר, ולא מטיילות ברחובות העיר לבדן או שלא לצורך. גם בימינו נשים לובשות שמלות לבנות בתוך ביתן בשבתות וחגים. אך מי שהולכת ברחוב כדי להתייפות לעיני גברים ולמשוך תשומת לב - פועלת נגד רצון ה', וגורמת לעצמה עוון.

לגבי "פרע את ראש האשה", בבקשה ראי את מאמרי:

https://www.hidabroot.org/article/156710

אין מצווה מהתורה לעשות קרחת, כאן כבר נגעת בעניין של מנהג וחומרה של חסידויות מסויימות, ולא בדין מהתורה (מצווה דאורייתא, כפי שנפסקה בהלכה בשולחן ערוך).

אין להתבלבל בין דין לבין מנהג. שהרי הדין ידוע לכולם (כל הדינים נפסקו בשולחן ערוך אשר התקבל בכל קהילות ישראל), וכל יראי השמים מקיימים אותו, אך המנהגים הם השינויים הקטנים שאת רואה בין עדה לעדה, וכולם יודעים להבחין בין דין לבין מנהג. גם בצניעות יש דין (לדוגמה אשה נשואה חייבת בכיסוי ראש, אשה חייבת לכסות רגליה וכו') ולעומת זאת יש מנהג (כגון לבוש מוגדר, צורת כיסוי הראש וכו'), וראוי לכל אשה לנהוג כמנהג בני עדתה. מי שחוזרת בתשובה מתייעצת עם רבניות ולומדת להתלבש כפי דרגתה ומנהג עדתה. אך את הדין כולם מקיימים כהלכה, כי בדינים אין מחלוקת, רק במנהגים.

2. הקידוש על היין הוא מאוד יקר וחשוב, הוא דין שברכתו גבוהה מאוד, לכן הלחם כביכול "מתבייש" מפניו בסעודה. נראה לי לומר שמאכלים אחרים ברכתן קלה יותר (ברכות הנהנין, שהרי אנו נוטלים ידיים על הלחם אך לא סלט או דגים) ולכן מאכלים אחרים אינם מביישים את הלחם - שהכל יודעים שהוא חשוב יותר מהם.

בברכה,

דניאל בלס